מח"ס אמרתו ארץ, ירוץ דברו
רחובות
נתנו בשר שלא נמלח במים רותחים, ואין ששים במים כנגדו, האם אפשר לסמוך על חליטה ולהתיר התבשיל והבשר?
שאלה: אם נתנו בשר שלא נמלח במים רותחים, ואין ששים בתבשיל כנגד אותו בשר שלא נמלח, האם אפשר לסמוך על חליטה ולהתיר התבשיל והבשר או לא?♦
האם מועילה חליטה בבשר
הנה מצינו בגמ' (חולין קיא.) שמועילה חליטה לכבד, דלרב הונא חלטו כבד בחומץ, ולרב נחמן חלטוהו במים רותחין. ע"ש. אלא שכבר כתב הטור (יו"ד סי' עג) בשם הגאונים, שאין אנו בקיאים בחליטה, הילכך אין להתיר כבד בחליטה. אבל אם נעשה בדיעבד שרי. ע"ש. וכ"פ מרן בש"ע (שם ס"ב). ומעתה יש לדון האם חליטה מועילה רק בכבד, או שהיא מועילה אף בשאר בשר.ומראש צורים אראנו לתשובות הגאונים הקצרות (סי' צח, והובאו בכנה"ג אות ד"ש, ובחוקת הפסח סי' תסז סק"ז), דאיתא התם שאם אין לו מלח למלוח הבשר, יחתוך הבשר חתיכות חתיכות, וירתיח הקדרה עד דסליק עמודא, וישליך בה נתח אחד, ושוב ירתיח וישליך הנתח האחר, עד שישליך את כל הנתחים. ואסור למסור דבר זה לנשים ולעמי הארץ. ע"כ. ומבואר דשייכא חליטה בשאר בשר, אלא שיש לסמוך על זה רק בשעת הדחק, כגון שאין לו מלח. ואין למסור זאת לנשים ועמי הארץ, מחשש שלא ידקדקו בכל פרטי החליטה, או שיבואו להקל בזה גם כאשר יש מלח.
וכיוצא בזה כתב מרן הבית יוסף (סי' סט) בשם הארחות חיים (ח"ב הל' איסורי מאכלות סי' קב) וז"ל: בשר שנתנוהו בקדרה בלא מליחה, וערב שבת היה, והתירוהו משום דוחק מתרי טעמי, חדא שהיו המים רותחים והו"ל כחליטה, ועוד שכתב הראב"ד דבשר שלא נמלח במאי דנפק מיניה משערינן אפילו אין המים רותחים, דדבר מועט הוא ובטל בששים. עכ"ל. ומבואר שיש לסמוך ולהתיר את הקדרה בדיעבד על סמך החליטה.
וכן כתב להדיא הריטב"א (חולין קיג.) בזה"ל: ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאד, מותר. אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר, ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג, הרי הוא מותר. ע"כ.
וכן מטו ביה משמיה דהגאונים בספר העיטור (דף ה ע"א), ובתורת הבית להרשב"א (דף עג ע"ב), ובמאירי (חולין דף קיא ע"א וקיג ע"א ופסחים דף עד ע"ב), ובפסקי ריא"ז (פ"ח ה"ב אות ה), שמותר לבשל בשר ע"י חליטה בלא מליחה, אלא כיון דלאו כל איניש יכיל למיקם על שיעורא דחליטה, תיקנו הדחה ומליחה והדחה. וכ"כ בספר הפרדס (סי' רלד), וע"ע בשבולי הלקט ח"ב (סי' יב) ע"ש. הרי דמבואר מכל הני קמאי דכשם שיש חליטה לכבד, ה"ה דיש חליטה גם לשאר בשר.
♦
הוראת הגאון מהר"ש עמאר זלה"ה להתיר בזה
ועינא דשפיר חזי למרן החיד"א בברכי יוסף (סי' סט סק"א) שכתב שראה בפסקי דינים כת"י להרב הגדול כמהר"ר שלמה עמאר ז"ל, אב"ד ור"מ במרכאש, מרוקו, בדור שלפני פנינו, שכתב וז"ל: דע, שבזמן הזה כמה בני אדם טעו בזה, ומצריכים ששים, וסומכים על מ"ש בש"ע (סימן ס"ט דין י"א): בשר שנתבשל בלא מליחה צריך שיהיה בתבשיל ששים כנגד אותו בשר ואז הכל מותר. ודבר זה טעות בידם, דהתם מיירי שנתנוהו במים שאינם רותחים ומתבשל, אבל בזמן הזה כל בני אדם נותנים אותו במים רותחים, והוי חליטה, ומנהג זה נזכר בש"ע (דין י"ט) וז"ל: אחר שנמלח הבשר והודח, מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחים. ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים. ע"כ. ומנהג העולם כעת ליתנו במים רותחים, ואינו אלא חומרא בעלמא. ומאחר שהכל נותנים אותו במים רותחים, הוי חליטה ומותר. וכן מבואר בש"ע גבי כבד (סימן ע"ג דין ב'), אם חלטוהו ברותחים מן הדין מותר לבשלה, אלא שהגאונים אסרו לעשות כן לכתחילה ובדיעבד מותר. הרי שאפילו הכבד שיש בו ריבוי דם, אם חלטוהו בדיעבד מותר. וכתב הרב ב"י באותו סימן וז"ל: בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות קב) כתוב על בשר שנתנוהו בקדרה בלא מליחה, וערב שבת היה, והתירוהו משום דוחק מתרי טעמי, חדא שהמים רותחים והו"ל כחליטה, ועוד שכתב הראב"ד בבשר שלא נמלח, דבמאי דנפיק מיניה משערינן אפילו אין המים רותחים, דדבר מועט הוא ובטל בששים. עכ"ל. הרי שהורה הלכה למעשה להתיר, ואע"פ שכתב משום דוחק, נראה דהרב ש"ע אינו מסכים בזה, שהרי גבי כבד לא הזכיר שום דוחק. ואעפ"י שכתבו הפוסקים אין אנו בקיאים בחליטה, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד שרי, כמ"ש הרב ב"י (סימן ע"ג) וז"ל: ובאמת יש לתמוה מה בקיאות יש בחליטה, וכיון דמדינא שרי לא גזרו הגאונים אלא לכתחילה. ונראה ברור מזה דבדיעבד מותר בלי שום דוחק. וכפי זה כל מה שנזכר בפוסקים בשר שנתבשל בלא מליחה, היינו כשיתנוהו במים צוננים. ודע שטעמו של הראב"ד שכתב דבמאי דנפיק מיניה משערינן, לפי שהחתיכה בעצמה היא מותרת, והדם הוא מיעוט, ולא אמרו בגמרא (חולין צז:) דמשערינן בכולה אלא כשהחתיכה כולה אסורה, או גבי כחל שיש בו גומות מלאות חלב, והוי דבר מרובה. עכ"ל הרב מהר"ש הנז'. ומבואר דס"ל למהר"ש עמאר זצ"ל להתיר את הבשר והקדרה בדיעבד ע"י חליטה ברותחין, אפילו שלא בשעת הדחק או הפסד מרובה. [אלא דמרן החיד"א לא היקל בזה אלא בשעת הדחק או בערב שבת, וכפי שיתבאר להלן בס"ד].♦
מהו הטעם העיקרי להיתר הארחות חיים
ומרן החיד"א (שם) רמז על זה במה שכתב בספרו מחזיק ברכה (סי' עג ס"ק יד). שם בתחילה הביא את דברי הרב בית דוד (חיו"ד סי' טו) שציין להבית יוסף בשם הארחות חיים הנ"ל, וכתב ע"ז: הרי שסובר ששייך היתר חליטת רותחים בשאר בשר, אלא דיש לומר דאדרבא דסבר אין היתר חליטת רותחים בבשר, דאם איתא להא, למה צריך הך סברא דבמה דנפיק מיניה משערינן, ושערב שבת היה, הלא בבשר מותרת החליטה, ואפילו לדעת האוסרים לכתחלה בדיעבד מותר. אלא נראה דס"ל דחליטת רותחין אינה מותרת בשאר בשר אפילו דיעבד, ולא הותר אלא רק חליטת חומץ וכו' ולכן חליטת רותחים שלא הוזכרה אין להתירה וכו', אלא דלסניף מיהא ס"ל דמהני. עכ"ל הבית דוד.וכתב ע"ז מרן החיד"א וז"ל: הגם הלום חזה הוית זוגא דרבנן נתלבטו בזה אי חליטת רותחין מותרת בבשר לכתחלה או בדיעבד או אפילו בדיעבד אסורה, הובאו דבריהם בספר אורח לצדיק (יו"ד סי' ב וסי' ג). וכמהר"ר אברהם שגרי בסימן ב' מצדד דחליטת רותחין מותרת לכתחלה בבשר. והמחבר (אורח לצדיק) סימן ג' סתר כל דבריו וסבר דאפילו בדיעבד לא מהני ואסורה אף בצלי. ומידי עוברי ראיתי מה שכתב בסימן ג' ע"ד ארחות חיים הנזכר, וכתב וז"ל: עינינו הרואות שלא התירו אלא בדוחק משום שהיה ערב שבת וג"כ על סמך דעת הראב"ד אבל בלאו הכי לא היו מתירין, ודייקא נמי בדבריו דקאמר דהוי כחליטה ולא חליטה ממש דבזו אין אנו בקיאין. עכ"ל. וקרובים דבריו לדברי הרב בית דוד הנזכר. ולי ההדיוט לא נתחוורו דבריהם ז"ל, דאם כדבריהם דעיקר סמוכות שלהם על ד' הראב"ד והא דחליטה ברותחין אינו אלא לסניף, הו"ל להארחות חיים לאקדומי טעם כעיקר דברי הראב"ד דעלה סמוך, ושוב יאמר הא דמים רותחין, כי כן ארחות הפוסקים כל שהוא בנותן טעם העיקרי ליעול ברישא וישימו הסני"ף לאחרונה יסע. ואילו הארחות חיים פתח במים רותחים משמע שהוא העיקר והאחר טפל, או תרוייהו עיקר. וכן משמע מסגנון שכתבה רבינו ירוחם (אות כה) וז"ל: כתוב בארחות חיים מעשה באשה שבשלה בשר בערב שבת בלי מליחה, ושאלוה על המים ואמרה שהיו המים רותחים, והתירוה כמה חכמים מפני כן, דהוה ליה כחליטה, ומטעם אחר דבמאי דנפיק מיניה משערינן וכו'. עכ"ל. הרי שכתב דהתירוה כמה חכמים מפני כן, אלמא טעם זה עיקרי אלא דאיכא עוד טעמא אחרינא, היפך דברי הרב בית דוד ובעל אורח לצדיק. עכת"ד המחב"ר.
וכן בקדש חזיתיה למרן הגרע"י זיע"א בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' ב) שכתב לסייע לדברי מרן החיד"א, ממקור דברי הארחות חיים שנדפס מקרוב, והוא (בח"ג הל' מאכלות אסורות עמ' שסד) וז"ל: מעשה שהעידו לפני רבינו אליעזר דבורשקון בשם החכם רבי לוי ז"ל שנשאל על בשר בלא מליחה שהושם בקדרה, וערב שבת היה, והתירה רבי לוי משום דוחק, ואמר הטעם שכעת כל הנשים נזהרות שלא לתת הבשר בקדרה עד שתהיה רותחת, והויא כחליטה. ושאלו את האשה אם היו אז המים רותחים בקדרה, והשיבה הן. והתירוה. ושוב הובא הדבר לפני רבי דוד הכהן, ואמר שיפה הורה ר' לוי להתיר, ואיכא תרי טעמי, חדא משום חליטה, ועוד שהראב"ד כתב שבשר שלא נמלח שנתבשל, במאי דנפיק מיניה משערינן, והדם היוצא דבר מועט הוא, ובטל בששים, ואפילו אם לא היו המים רותחים מותר. ע"כ. אתה הראת לדעת כי הדבר יצא להיתר ע"פ הוראת רבי לוי מטעם חליטת רותחים, ורק אח"כ שהובא הדבר לפני רבי דוד הכהן הוסיף טעם לשבח ע"פ ד' הראב"ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן, ובטל בששים. נמצא שהעיקר כמ"ש מרן החיד"א ודלא כהבית דוד הנ"ל. עכ"ד.
♦
דברי הגאון היד יהודה לאסור בזה, ומו"מ בדבריו
כל קבל דנא, חזינן להרב יד יהודה (סי' סט בארוך ס"ק צז) שהאריך להוכיח בדעת הרמב"ם, שלא מועילה חליטה לחוד אפילו בדיעבד, וזה תוכן דבריו בקצרה: א. אם איתא דמדינא סגי בחליטה לחוד, רק שאין אנו בקיאין ולכן בעינן מליחה, א"כ בזמן הש"ס שהיו בקיאין בחליטה, מדוע הצריכו מליחה. ב. מדינא דגמ' מוכח דהמליחה היא לעיכובא, מדאמרו בחולין (קיג:) אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה. ומשמע דאף בדיעבד לא מהני בלא מליחה. ג. מוכח מדברי התוס' (חולין צו: ד"ה אבל) דהמליחה לעיכובא אף בדיעבד, מדכתבו שם וז"ל: ובלא מליחה אי אפשר לבשל, דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה. ע"כ. ואם איתא דסגי בחליטה אמאי כתבו דבלא מליחה א"א לבשל. אלא ע"כ דלא מהני חליטה בלא מליחה אף בדיעבד. עכת"ד.וכבר עמד על דבריו מרן מלכא הגרע"י זיע"א בתשובה כת"י שהובאה בילקוט יוסף (עמ' תנא) והשיב על ראיותיו. דמה שהקשה מדוע בזמן הש"ס שהיו בקיאים בחליטה הצריכו מליחה, לא קשיא, שכבר כתב הגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (פר' ויקרא אות יג) דאף להרמב"ם דבעי חליטה, היינו משום שאין המלח מפליט אלא הדם שבמעטה החיצוני של הבשר, אבל אם ישהו את הבשר במלחו זמן רב כמו שעה, יצא כל דמו וא"צ חליטה. ע"כ. ולפ"ז ניחא, דבש"ס שהצריכו מליחה הוא משום חשש שמא יפלוט הבשר דם לפני שירגיש בחום המים, וכמ"ש הר"ן. וכיון דאינו אלא ספק ואיכא דעת הראב"ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן, ובזה מסתמא יש ששים כנגד הדם, א"כ הוי ספק ספיקא להיתרא. שמא הבשר לא פלט דם קודם שנצמט בחום המים, ואת"ל פלט, שמא הלכה כהראב"ד דבמאי דנפק מיניה משערינן. וכל שכן לסברת האחרונים דדם ובשר חשיב מין במינו דמדאורייתא בטיל ברובא, ורק מדרבנן בעינן ששים, דבספיקו אזלינן לקולא.
ומ"ש היד יהודה דהמליחה לעיכובא מדאמרו בגמ' שאין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה, לא קשיא ולא מידי, דאין כאן ריח דקדוק. דבש"ס קאמר "אין יוצא" מידי דמו, ואילו חליטה מצמיתה ולא מוציאה, ולא כוונו בגמ' לשלול חליטה.
ומ"ש להוכיח מדברי התוס' דס"ל דמליחה לעיכובא מדאמרו "ובלא מליחה אי אפשר לבשל", הנה כתב הריטב"א שם, שאין הכוונה שאי אפשר כלל, אלא דסתם בישול הוא ע"י מליחה. ע"ש.
♦
דברי שאר הפוסקים הסוברים לאסור בזה
והן עתה ראתה עיני להגאון הגדול רבי יצחק בן וואליד בשו"ת ויאמר יצחק (בליקוטים דף קד ע"ד) שהעתיק מכת"י של מהריב"ם [הוא רבי יעקב בן מלכא, שדבריו הועתקו בשו"ת נר מערבי סי' ז. ע"ש] שאחר שהביא את דברי מהר"ש עמאר הנ"ל, כתב שנראה לו דמרן שלא הביא בש"ע את סברת הארחות חיים להקל מטעם חליטה, מוכח דס"ל שאין חילוק בין אם היו המים רותחים או צוננים, לעולם צריך ששים ואפילו הם רותחים. וגם י"ל שכיון שבסעיף י"ט סיים "ויש מי שמצריך ליתנו ברותחים", צ"ל שלא הביא סברא זו אלא לחוש לה לעשות כן לכתחלה. וא"כ אם איתא שדעת מרן להקל באופן שהיו המים רותחים, היה לו לחלק בכך בסעיף י"א, כיון שלכתחלה צריך ליתנו ברותחים, כסברת יש מי שהצריך, שהוא הרמב"ם, אלא ודאי דלא סמכינן על סברת הארחות חיים. ושוב הביא מ"ש מהריק"ש להתיר ע"פ דברי הארחות חיים. וכתב ע"ז דמ"מ אין הכרח שמרן סובר כן, ואנו אין לנו אלא דעת מרן שקבלנו הוראותיו, ומהריק"ש שפסק להקל כהארחות חיים, הוא משום שבימיו עדיין לא קבלו עליהם לפסוק כדעת מרן. וכשבאה הוראת מהר"ש עמאר לעיר פאס, לא נתקבלה הוראתו בעיני חכמי פאס על שהפריז על המדה בהוראה זו להקל. ועוד שמזה נמשך להקל גם בפסח בחיטה בקועה שנמצאת בתבשיל שנתנוהו כשהמים רותחין מטעם חליטה. עכת"ד.והכין חזינא להגאון ממונקאטש בספרו דרכי תשובה (סי' סט ס"ק קפג), שהעלה להחמיר בדין חליטת הבשר ע"פ דברי הרב אורח לצדיק והרב יד יהודה הנז'. וסיים שאע"פ שבברכ"י בשיו"ב כתב להתיר בשם מהר"ש עמאר, כבר כתב בשו"ת ויאמר יצחק שאין לסמוך ע"ז להלכה. ע"ש. וכן הסיק מר בריה דרבינא בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' נו) להחמיר. ע"ש. גם בשו"ת חשב האפוד ח"ב (סי' קלג) העלה להחמיר בבשר אף בדיעבד. וכן פסק בשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' פח) כיעו"ש.
♦
השגות מרן הגרע"י זיע"א על דברי המחמירים
אולם מופת הדור מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"ו (עמ' קלז) כתב להעיר על דברי קדשו, שאין דבריו מחוורים בעיניו, דהא ודאי מרן הב"י שהביא להלכה את דברי הארחות חיים ולא חלק עליו, מוכח דהכי ס"ל. אף שהשמיט דין זה בש"ע, כל שאין פוסקים ראשונים שחולקים על מה שהביא בב"י. וכ"כ בשו"ת אהלי יעקב להמהריק"ש בתשובת מהר"ש נרבוני (סי' קיג), שאין ספק שמרן הב"י שהביא דברי מהר"י אכסנדרי ולא פליג עליה, ש"מ דהכי ס"ל. ע"כ. גם בשו"ת שמחת כהן (דף קמ ע"ב) כתב, שהדבר ברור שמרן היתה כוונתו בחיבור הב"י לחבר החיבור להלכה ולמעשה, ולא לאסיפה בעלמא, ולכן כל שאינו חולק על הפוסק המובא בבית יוסף, הכי ס"ל להלכה. ושכ"כ הגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב. וכ"כ בספר הליכות יעקב בשם הרב בני חיי וכו'. ע"ש. וכ"כ בשו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' יב) שכל מ"ש מרן בב"י אע"פ שלא הביאו בש"ע, הכי נקטינן. וכ"כ בשו"ת זרע אמת ח"ב (חיו"ד סי' יז, דט"ו ע"א). וכ"כ מהר"ש אבן דנאן בשו"ת אשר לשלמה (ס"ס ח) ע"ש. וע"ע בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' פ, דף שנה סע"א) שכלל גדול בידינו, דמ"ש מרן בב"י איזו סברא, ולא חלק עליה, הכי ס"ל להלכה. ע"ש. וכן מוכח ממ"ש בשו"ת מימר חיים ח"ב (סי' לט אות עב, דע"ו ע"ב) שחיבור הב"י עדיף ומוסמך יותר מהש"ע. ע"ש. וא"כ בע"כ מ"ש מרן הב"י דברי הארחות חיים, בודאי דהכי ס"ל להלכה, וטעם החליטה עיקר, ולסניף הביא את דעת הראב"ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן, וכמ"ש מרן החיד"א.ומ"ש עוד בספר ויאמר יצחק דמרן שהזכיר בש"ע שיש מי שהצריך ליתנו ברותחים (אחר שפסק בש"ע בסתם שא"צ ליתנו ברותחים), היינו כדי לחוש לסברא זו לכתחלה. הנה הכלל שבידינו הוא שמרן הש"ע פוסק כסברת הסתם לגמרי, ולא הביא את סברת החולק ע"ז אלא לכבוד בעלמא, וכמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צז), והביאו החלקת מחוקק (אה"ע סי' א ס"ק יא). וז"ל מרן בב"י: "ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא חולקים על הרמב"ם, כוותייהו נקטינן, ומ"מ היכא דאפשר טוב לחוש לדברי הרמב"ם". ע"כ. ומוכח שאינו אלא מהיות טוב. וכן המנהג פשוט להקל, ליתנו גם בצוננים או פושרים. ע"ש.
ומ"ש שמהוראת מהר"ש עמאר נמשך להקל גם בפסח בדין חיטה בקועה שנמצאת בתבשיל שנתנוהו כשהמים רותחים. אין כאן קושיא כלל, דאין הכי נמי שיש להתיר בדיעבד מדין חליטה, וכמ"ש מרן החיד"א במחב"ר (או"ח סי' תסז סק"י): "תבשיל אורז שנמצאת בו בפסח חיטה מבוקעת, ראיתי בספר כתיבת יד שהיה אצל הגאון מהר"ח בן עטר, שכתב דשרי, כי מנהגם היה להטילו במים רותחים, וחליטה שרי בדיעבד, ואח"כ שמעתי שכך הורה הרב הגדול מהר"ש עמאר אב"ד מרכאש, וכן נוהגים כדבריו במערב הפנימי, אך כמדומה לי שרבני ירושלים אסרו בזה". עכת"ד. ובאמת שבשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' רמב) כתב להדיא להתיר כשנמצאת חיטה מבוקעת בתבשיל מטעם חליטה, כשהמים היו רותחים. ע"ש. ואפשר שאפילו אם אסרו רבני ירושלים בחמץ, לא ראו את תשובת הרדב"ז, ואילו ראוהו היו מתירים. גם י"ל שלא החמירו אלא משום חומרא דחמץ, ולא דמי להכא, דהא קי"ל דם שבשלו דרבנן. וכ"כ בספר טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ח אות כד) לחלק בין חמץ לדם. ע"ש. וכן כתב בערך השלחן (סי' תסז סק"ח) להקל בדין חיטה שנתבקעה ע"פ דברי הרדב"ז הנ"ל. ע"ש.
♦
הפוסקים שהסכימו להקל בזה כהוראת מהר"ש עמאר
ואכן מצינו לרבים מרבותינו האחרונים דנקטו להקל בדין זה ע"פ הוראת מהר"ש עמאר הנ"ל, כמ"ש המלאך רפאל בירדוגו בספרו תורות אמת (חיו"ד סי' סט סי"ב), ואחיינו הגאון רבי פתחיה מרדכי בירדוגו בשו"ת נופת צופים (חיו"ד סי' ו), וכן העלה סבא דמשפטים הגר"ש משאש זיע"א בספרו מזרח שמ"ש (סי' סט סי"א, דף ז ע"ג) ע"ש. וע"ע בספר טהרת המים בשיורי טהרה (מע' ח אות כד), ובערוך השלחן (סי' עג סעיף טו), ובספר עקרי הד"ט (חיו"ד ס"ס ז) ועוד. ע"ש.♦
דברי הגאון הישמח לבב להחמיר בזה
איכו השתא חזי הוית להגאון רבי ישמ"ח עובדיה זצ"ל בשו"ת ישמח לבב ח"א (חיו"ד סי' ח) שכתב להשיב על הוראת מהר"ש עמאר הנז', וזת"ד: לא נאמרו הדברים דמותר בדיעבד אלא בחליטה גמורה, כמבואר בדבריהם, משא"כ בכה"ג אין זה חליטה כלל, דאף שנניח שהיו המים רותחים יפה (מה שאינו כן, דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה), מ"מ כיון שנחו המים מרתיחתן בין חתיכה לחתיכה, וגם פוגעין החתיכות זו בזו ולא סליק מבנייא דיקולא דמיא, אין זו חליטה כלל, קל וחומר מחיטים שאסרו בש"ס מהאי טעמא. ומה שהביא עוד ראיה מדברי הארחות חיים ז"ל, אחר המחילה רבה לשונו של האו"ח ז"ל יספיק לדחות ראיה זו, שהרי כתב שלא התירו אלא מדוחק, ועוד שכתב דהו"ל כחליטה "בכ"ף הדמיון". ועוד, ממה שהוצרך לצרף לזה סברת הראב"ד ז"ל ומדוע הוצרך לכל זה, הרי לא אסרו הגאונים אלא לכתחילה אבל בדיעבד מותר אף בלתי דוחק. אלא ודאי משום שאין זו חליטה גמורה, הוצרך לצרף הסברות להתיר במקום דוחק דוקא. גם מה שהביא ראיה מתמיהתו של מרן ז"ל בב"י, דמה בקיאות יש בחליטה, הרואה יראה שאין תמיהתו ז"ל בחליטת החומץ, מה שאין כן בחליטת הרותחין, אדרבה כתב שם וז"ל: בשלמא בחליטת רותחים איכא למגזר שמא לא יהיו רותחים יפה יפה. יעו"ש. אשר על כן אין לסמוך על הוראה זו כלל אפילו בדיעבד. עכת"ד. [וכן נזכרה סברא זו בספר אורח לצדיק הנ"ל. כיעו"ש].והן אמת שכבר קדמו בסברא זו בשו"ת תורת חסד (פרחיא סי' ח, הובא במחזיק ברכה סי' עג ס"ק יד), שכתב ע"ד הארחות חיים הנ"ל דעיקר טעמו מפני שהמים רותחים והו"ל כחליטה, ואע"ג דלהאי טעמא יש להתיר בדיעבד אפילו בלא דוחקא דשבתא כדאמרינן לענין חליטת הכבד, דאע"ג דלכתחלה אסרו הגאונים חליטה, אם עבר ועשה מותר בלא שום טעם אחר, יש לומר דהיינו דוקא היכא שמכוין לעשות חליטה מדעת, דאז נאמר ודאי הרתיח המים יפה יפה, אמנם היכא דעבד הכי בלא כוונה להחליט, יש לחוש שמא לא הרתיח יפה, דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה, ולכן הוצרך להסתייע מטעמא דדוחקא ומטעמא דהראב"ד. עכ"ד. וכן נזכרה סברא זו גם בשו"ת ויאמר יצחק הנ"ל. ע"ש.
♦
דברי הגר"ש אבן דנאן בשו"ת בקש שלמה, ומו"מ בדבריו
והלום ראיתי להגאון מהר"ש אבן דנאן זיע"א בשו"ת בקש שלמה (סי' מד) שהאריך הרחיב בנ"ד, וכתב להשיב על טענות הרב ויאמר יצחק הנ"ל, ובתוך דבריו התייחס לטענה הנז' דלא התכוונו לחלוט כלל, וא"כ יש לחוש שמא לא היו המים רותחים וכו'. וכתב להוכיח מדברי הריטב"א שהובאו במחב"ר, דחליטה בבשר מועילה בדיעבד אף היכא דלא התכוין לחלוט, ובלבד שלא עשה כן במזיד, דז"ל הריטב"א שם: "ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאד מותר, אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר, ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר". עכ"ל. ומבואר שלא הטיל לתנאי הדוחק כי אם לתנאי השוגג. והרי התם לא איירי הריטב"א במתכוין לחלוט כי אם לבשל, דלא איירי הריטב"א בנוהגים לחוש לדעת הרמב"ם. ואולם בזמנינו זה לפעמים נזהרים ליתנו הבשר ברותחין, ויש תבשילין שנותנים הבשר ברותחין, ויש תבשילין שאין נותנים ברותחין ואין מדותיהן שוים, פעמים עושים כן ופעמים עושים כן. ואף בפעמים שנותנים אותו ברותחין אין נזהרים שירתיחו יפה יפה, אלא משהתחילו המים להרתיח ומתחילים פני המים להקמיט נותנים הבשר, דבזה לא יצאו לדעת הרמב"ם. א"כ כאשר יהיה הנדון דידן וכיוצא בזה אסורין עד שיהיה ששים כנגד החתיכה, דאין כאן חליטה המועילה. ומ"מ אם דרשנו וחקרנו בהשואל, ואמר שדקדק יפה שהיו רותחים יפה, ודאי מהימנן ליה ושרינן ליה, וכההיא דהריטב"א. עכ"ד.ואנא עניא בתר דסגידנא קמיה וקמי דיקר אורייתיה, לפע"ד אין ראיה כל כך מדברי הריטב"א, די"ל דהריטב"א איירי בנתכוין לחליטה, אלא ששגג בעצם הדין וסבר דחליטה מותרת לכתחלה אף ללא מליחה, או שחשב בטעות שנמלח כבר הבשר ובא לחוש לסברת הרמב"ם גם לחלוט הבשר. ויש לדייק כן מהא דכתב "אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר", דמשמע דעשו החליטה כדין בכוונה גמורה, אלא שגזרו על זה הגאונים שלא לעשות כן לכתחלה. ומה גם שמיד בסמוך לזה כתב הריטב"א וז"ל: ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ. ומדסמיך ליה ומחתינן להו בחדא מחתא, שמע מינה דקאי אחליטה בכוונה תחילה, ומה שעושה חליטה ללא מליחה, לאו שפיר עביד משום גזירת הגאונים, אך לאחר מליחה כדין מצוה קא עביד, לחוש לדעת הרמב"ם. ודו"ק.
♦
סיוע לחילוק הנ"ל מדברי מרן החיד"א
ומצאתי און לי בדברי מרן החיד"א במחב"ר הנז', שלאחר שהביא את דברי הריטב"א כתב ע"ז: "ודברי הריטב"א שהם סלת נקיה מרבותיו גדולי עולם יכריעו". ע"כ. והנה הריטב"א כתב דמהני בדיעבד אם עשה כן בשוגג, ולא הזכיר שעת הדחק או ערב שבת וכיו"ב. ואילו מרן החיד"א העלה במסקנתו דרק בדוחק או ערב שבת שרי, ואמאי לא פסק כהריטב"א שדבריו "סלת נקיה" להתיר אף ללא דוחק. אלא ע"כ דמרן החיד"א התיר בשעת הדחק רק היכא דלא עשו חליטה מדעת אלא העד העידו שהמים היו רותחים. ובאופן זה מיירי הארחות חיים שהובא ביתה יוסף. אבל בעשו חליטה מדעת, אלא שחשבו בטעות שכבר נמלח הבשר, או שטעו בדין וחשבו שמועילה חליטה אף לכתחלה, י"ל דשרי אף ללא דוחק, כמ"ש הריטב"א.וסיוע גדול מצאתי לזה בדברי הגאון רבי עמרם אבורביע בספרו נתיבי עם (חיו"ד סי' סט סי"א) שכתב: בשר שנתבשל בלא מליחה, ע' בברכ"י שהנוהגים כהרמב"ם שלא נותנים הבשר בקדרה לבשל כ"א אחר שהמים רותחים מאד בכדי לחלוט הדם שנשאר בתוכו, באופן כזה אם נתבשל בלי מליחה שרי. עכ"ל. ומבואר שאם נתנוהו על מנת לחלוט שרי בדיעבד אף ללא דוחק או ערב שבת, והבין כן מדברי מרן החיד"א, ותלי"ת שזכיתי לכוין לדעתו הרמתה.
ובזה תתיישב גם קושייתו של הרב ישמח לבב הנ"ל על הוראת מהר"ש עמאר ז"ל, דלשונו של האו"ח ז"ל יספיק לדחות ראייתו (של מהר"ש עמאר ז"ל), שכתב דהו"ל כחליטה "בכ"ף הדמיון", ולא חליטה ממש וכו'. ע"ש. דכבר עמד בזה מרן החיד"א במחב"ר שם, ותירץ: ומאי דדייק (הרב אורח לצדיק) דנקטו דהוי "כחליטה", לאו דוקא הוא, דהכא זאת האשה נתנתה לבשל בקדרה ולא כיוונה לחליטה רק שכחה דלא נמלחה. אלא דאמור רבנן דכיון דהמים רותחים הו"ל "כחליטה" כאילו נתכונה לחליטה דאז הוו זהירין שיהיו המים רותחים מאד, ואילו בפרק האשה לא עלתה על דעתה לחליטה, ומ"מ להיות ע"ש סמכו על זה, דודאי חקרוה שרים כיצד היתה רתיחתן ולא הוצרכו לפרש, ואם לא היתה שעת הדחק לא סמוך עלה כיון שלא נתכוונה להכי. עכ"ל. ומבואר להדיא דהארחות חיים מיירי בלא נתכוונה לחליטה ולכן התיר רק בשעת הדחק או ערב שבת, משא"כ אם נתכוונה לחליטה אלא רק שטעתה לחשוב שכבר נמלחה החתיכה, אזי יש מקום להקל אף ללא שעת הדחק, ובזה איירי הריטב"א.
♦
דברי מרן הגרע"י והגר"י משאש זיע"א, ומו"מ בדבריהם
והשתא דאתינן להכי, יש לדון במה שכתב מרן מופת הדור הגר"ע יוסף זיע"א בספרו הליכות עולם ח"ו (עמ' קלה והלאה) דבשר שנתבשל בלא מליחה, אך בעת נתינת הבשר בקדרה היו המים רותחים, יש להתיר בדיעבד, מפני שעל ידי נתינת הבשר ברותחים נעשית חליטה לבשר, ונצמת הדם בתוך החתיכה, ואינו נפלט. ואפילו אם אין הפסד מרובה יש להתיר בדיעבד. ע"כ. ומשמע מדבריו דלא בעינן שעת הדחק או ערב שבת כדי להתיר, אלא בכל אופן מותר בדיעבד. אולם לא מצינו בתוך תשובתו הרמתה שם התייחסות להאי סברא דלא היתה כאן כוונת חליטה, ושמא לא נתנו לבם לכך שהמים רותחים מאד, וכן האם נתנו רווח בין חתיכה לחתיכה כדי שירתחו המים היטב. וביארנו לעיל שמחמת סברא זו העלה מרן החיד"א להקל בזה רק בשעת הדחק או ערב שבת וכיוצא בזה.גם הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל באוצר המכתבים ח"ג (אלף תמו) כתב בזה"ל: דבר זה נשאלתי בו פעמים הרבה בכתב ובע"פ, ותשובתי היתה קצרה ע"פ מ"ש אבא מרי זיע"א בלקוטיו כת"י וז"ל: בשר שנתבשל בלא מליחה, נתפשט המנהג כדעת מוהר"ש עמאר זיע"א אחד מרבני מראכש הראשוני' זצ"ל, שאם היו המים רותחים תחלה מתירים מטעם חליטה. ומנהגנו לחקור השואל היטב על רתיחת המים תחלה ואז מתירין, ואם יש ספק בדבר אוסרין, משום דדבר זה מסור הוא ביד הנשים ודי לסמוך עליהם רק באמירה ודאית ולא בספק, דכשהם מסופקין בדבר, בטלה עדותן לגמרי ואין כאן אפי' ספק, רק הוי כנתנה הבשר במים צוננים ואחר כך הרתיחו, דאסור אליבא דכ"ע. עכ"ל ז"ל. ובדבר הזה יתיישב הכל, ושלום. עכ"ד. ומשמעות דבריו שיש להקל בדיעבד בכל אופן, אף ללא דוחק.
וצ"ע, שגם הוא בתשובתו הרמתה לא התייחס לחילוק זה, אם היתה כוונה לחלוט או לא, והרי מרן החיד"א החמיר מחמת כן לולא הוי דוחק או ערב שבת, וכמשנ"ת. ומה גם שמפורש בהוראת הגאון מהר"ש עמאר ז"ל שהובאה בברכ"י, דכוונתו להתיר בדיעבד ע"י חליטה אף ללא דוחק או הפסד, היא דוקא היכא דעשו חליטה מדעת כדי לחוש לסברת הרמב"ם, אלא שטעו בחושבם שחתיכה זו נמלחה כבר, דז"ל שם: "אבל בזמן הזה כל בני אדם נותנים אותו במים רותחים והוי חליטה, ומנהג זה נזכר בש"ע דין י"ט, וז"ל: אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחים, ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים. ע"כ. ומנהג העולם כעת ליתנו במים רותחים, ואינו אלא חומרא בעלמא. ומאחר שהכל נותנים אותו במים רותחים הוי חליטה ומותר". עכ"ד. עין רואה ואזן שומעת דדוקא היכא דהתכוין בכוונה תחילה לחלוט הבשר, הורה הגאון הנז' להתיר אף ללא דוחק.
♦
הפוסקים שנקטו כהוראת מרן החיד"א
ואכן רוב האחרונים נמשכו אחר הוראתו בקודש של מרן החיד"א להקל בזה בדיעבד במקום הדחק או ערב שבת וכדומה, וכמ"ש הגאון מהר"י טייב בערך השלחן (סי' סט ס"ק כה), והגאון זבחי צדק (שם אות קכא), והרי"ח הטוב זיע"א בבן איש חי (ש"ש פר' טהרות אות כג), והגרי"ח סופר בכף החיים (אות קנה) ע"ש. גם בספר מסגרת השלחן (סי' סט דף סה ע"א) כתב, שבא מעשה לידו בערב שבת והפסד מרובה והמים היו רותחים מאד והתיר, שסמך ראשו ורובו על מהר"ש עמאר והמחב"ר הנ"ל. ע"ש. ומבואר דלא היקל אלא בערב שבת והפס"מ. ועתה ראיתי שגם בשו"ת אור לציון ח"ה הנדפס עתה (יו"ד פרק יב סי' כ, עמ' קסז) כתב להקל בזה רק בשעת בדחק. ע"ש.♦
הערה בדברי מרן הראש"ל זיע"א
ומ"ש מרן הראש"ל זיע"א בהליכות עולם (שם עמ' קלט) לעיין בשו"ת מעט מים להג"ר אברהם הכהן מסאלוניקי (סי' צ) שהתיר בדיעבד ע"י חליטת הבשר ברותחים. ושכן העלה להקל בדיעבד בשו"ת מילי דעזרא (חיו"ד סי' י). ושכן פסק אחריו מר בריה גאב"ד מצרים בשו"ת וזאת ליהודה (חיו"ד סי' יד), וצירפו דעת הראב"ד דבמאי דנפיק מיניה משערינן. ע"ש. ומשמע דהתירו בדיעבד אף ללא הפסד או דוחק.הנה עשות רצון צדיק חפצתי, ועיינתי בספרים הנ"ל, וראה ראיתי שבשו"ת מעט מים הנ"ל מיירי באשה שבישלה רגל כבש במים רותחים בלא מליחה "בערב החג" וכו'. והעלה להתיר כיון שהכניסו את הרגל לתוך מים רותחים למליגה, ונצמת הדם בתוכו, ודם האיברים שלא פירש מותר. ולמרות שאיננו בקיאים בחליטה, מ"מ "לכבוד שבת ובדיעבד" סמכינן על הפוסקים הסוברים שחליטה מועלת במקום מליחה, וגם מצרפים דעת הראב"ד וכו'. והכא איכא תרי טעמי "ושעת הדחק". עכת"ד. ומבואר דהוי שעת הדחק וערב חג. גם בשו"ת מילי דעזרא הנ"ל מיירי שבישלו בבית היולדת, והיה שם הפסד מרובה, וגם היה ספק אם היה ששים בתבשיל כנגד העוף, ובזה התיר את התבשיל, בהצטרף דברי מהר"ש עמאר עם סברת הראב"ד. כיעו"ש. גם בשו"ת וזאת ליהודה הנ"ל מיירי בד' תרנגולות שנתבשלו בלא מליחה, ואין בתבשיל ששים כדי לבטלם, והיה שעת הדחק, ערב יום הכיפורים לסעודה המפסקת, והתיר ע"פ הסברות הנ"ל. כיעו"ש. ומבואר מכל התשובות הנ"ל, שלא התירו אלא במקום הדחק או ערב שבת וכדומה, הא לאו הכי לא התירו.
♦
הדין כאשר התכוונו לעשות חליטה
ברם בקושטא, אם נתנו בשר שלא נמלח במים רותחים על מנת לחולטו, כיון שחוששים תמיד לשיטת הרמב"ם שמצריך חליטה אף לאחר מליחה, אלא שטעו בדבר ובאמת הבשר לא נמלח, בזה שפיר יש להקל בדיעבד אף ללא הפסד מרובה או דוחק או ערב שבת, ובלבד שעשו כן בשוגג, ובהצטרף סברת הראב"ד ודעימיה דמשערינן במאי דנפיק מיניה, כיון שבזה היתה דעתם לחלוט ונתנו דעתם שהמים רותחים כדבעי.וכן הוא במעשה שבא לפני מרן מלכא זיע"א בשנת תשכ"ג (הובא בהליכות עולם שם עמ' קלט, ובשו"ת יבי"א חי"א חיו"ד סי' ד) ממשפחה יוצאי תימן, ששכחו למלוח חתיכת בשר מן החתיכות שהוכנו לבישול לכבוד שבת (א"ה - ואף אם לא היה זה בערב שבת, היה מתיר להם, כדמוכח מדבריו לעיל. וכן בשו"ת יבי"א חי"א הנז' שהביא את המעשה הנ"ל, קרא שמיט'ה לפרט זה שהיה המעשה בערב שבת. וש"מ שאף בחול ההיתר קיים. ודו"ק), ונתנוה עם כל החתיכות בקדרה שהמים בה היו רותחים מאד, "כמנהגם לעשות תמיד כדי לחוש לסברת הרמב"ם שמצריך חליטה ברותחים אחרי מליחה והדחה", ולא היה ששים בקדרה נגד החתיכה שלא נמלחה. ובהסתמכו על דברי הגאונים והריטב"א ורבינו ירוחם והארחות חיים שמועילה חליטה גם לבשר, הורה להתיר הכל, בנוסף להוראתו של הגאון מהר"ש עמאר ומסקנתו של מרן החיד"א וכו'. וגם בזה הורה שעל הצד היותר טוב יש להוסיף מעט בתבשיל עד שיהיה ששים נגד החתיכה, שכיון שדם שבשלו דרבנן וכו'. וצירף גם את סברת הראב"ד וסיעתו, דמשערינן במאי דנפיק מיניה, וגם את סברת הגנת ורדים (חיו"ד כלל א סי' כט) דדם הנפלט מהאיברים, טעם איברים יש לו, והו"ל תערובת מין במינו, דמדאורייתא בטל ברובא, ורק מדרבנן צריך ששים. ובספקו יש להקל. ע"כ תורף דבריו. ע"ש.
♦
מסקנא דדינא
זאת תורת העול'ה, בשר שלא נמלח, שנתנוהו בשוגג בקדרה בשעה שהיו המים רותחים מאד, ואין בכל התבשיל ששים כנגד אותה חתיכה, יש אומרים שהתבשיל מותר, לפי שהדם נחלט בתוך החתיכה מחמת רתיחת המים ושוב לא יצא, ויש לסמוך על זה בשעת הדחק כגון בערב שבת וכדומה, או שיש הפסד מרובה בדבר. ועל הצד היותר טוב יוסיף מעט בתבשיל כדי שיהיה ששים כנגד אותה חתיכה, ואין בזה משום מבטל איסור לכתחלה לדידן הספרדים, כיון דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן, ומותר להוסיף ולבטל איסור מדרבנן לדעת מרן הש"ע (בסי' צט ס"ו). ומה גם שבנדונינו לא הוי איסור מוחלט אלא ספק איסור.ואם נתנו את החתיכה הנ"ל בקדרה בשעה שהמים רותחים מאד, בכוונה תחילה על מנת לחולטו, כיון שחוששים תמיד לסברת הרמב"ם שיש לחלוט את הבשר אף לאחר מליחה והדחה כדין, אלא שטעו בחושבם שכבר מלחו את אותה חתיכה. בזה מעיקר הדין מותר התבשיל בדיעבד אף ללא שעת הדחק או ערב שבת או הפסד מרובה. ומכל מקום אף בזה יש ראוי לנהוג כפי המבואר לעיל, להוסיף עוד בתבשיל עד שיהיה ששים כנגד אותה החתיכה.
הנלע"ד כתבתי, והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק.
♦ ♦ ♦