דיני קדימה בנתינת חיסונים, והאם לחסן מחבלים היושבים בכלא ישראל
בחסדי ה', הגיע חיסון הקורונה לארץ קודשינו. התעוררה שאלה, מה היא הסדר הנכון לחלק את החיסון. כמו כן, פולמוס גדול התחיל בשאלה האם לתת אותו למחבלים אסירים היושבים בבתי הסוהר[2]. במאמר זה נדון בשאלות אלו.♦
קדימה בטיפול רפואי ציבורי
במסכת הוריות (דף יג ע"א) נכתב סדר קדימה בהצלת נפשות. אלא שרש"י (שם ד"ה להחיותו) הסביר שאין סדר זה חד משמעית, אלא שיש לקדם את מי שהציבור צריכים לו, כך שבשעת מלחמה כהן משוח מלחמה קודם בהצלה לסגן הכהנים.[3] כך שמדברי רש"י למדנו גדר חשוב ביותר בהצלת נפשות הוא שצורכי הכלל קודמים. כן כתבו הרב פרופ' אברהם שטיינברג שליט"א (אנציקלופדיה רפואית הלכתית, ערך קדימויות בטפול רפואי בהערה 119) והגר"צ שכטר שליט"א (קונטרס קורונה, קדימה בהצלת נפשות).ואף כתבו גדולי הפוסקים שבנוגע לקדימויות שמובאות בהוריות, אף במקרה של הצלות פרטיות, "קשה לעשות מעשה בלא עיון" כלשון האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עד). ומו"ר הגרשז"א זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה תניינא ב - ג סימן פו) כתב "שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי זה"[4].
ולכן ברור שבנידון דידן יש לתת למדינה להחליט מה היא צריכת הרבים. יש לקחת בחשבון מי נצרך, הן מבחינה מנהיגותית הן מבחינה רפואית והן מבחינה כלכלית, ועל פי זה לחלק את החיסון[5].
כמו כן, בחישוב יש לקחת בחשבון את דבריו של הגר"י זילברשטיין שליט"א (תחומין לז, קדימויות בהצלת נפשות ע"י רופא) שהביא בשם חותנו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שקרוביו בדרגה ראשונה של הנצרך לרבים הם כגופו. דברים אילו מתקבלים על הדעת, שכן אם חיי קרוביו של הנצרך בסכנה הרי הנצרך לא יוכל לתפקד באופן מלא.
♦
מתן חיסון למחבלים אסירים בביתי הסוהר
בנוגע לשאלתנו האם לתת חיסון למחבלים אסירים בביתי הסוהר נראה שיש לראות את דברי הפוסקים בטיפול בגוים בכלל ומזה להגיע לנידון דידן.♦
מתן טיפול רפואי לנוכרים[6]
הרמב"ן (תורת האדם) שהבין בכך ש"ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל" (גיטין דף סא ע"א) משום דרכי שלום, "ובביקור חולים יש בו רפואה גדולה" כך שעצם הביקור יש בו רפוי. ממילא מבין הרמב"ן, שמותר לעשות כל סוגי הרפואה משום דרכי שלום. ואף מוסיף שמותר לילד נוכרית[7] במיוחד כאשר מדובר על חשש איבה:"רופא שהוא מרפא חולי ישראל וגוי המכירו דאיכא איבה גדולה מרפא ודאי חולי גוים עם חולי ישראל בין בשכר בין בחנם מפני דרכי שלום[8]".
דברי הרמב"ן מובאים בבית יוסף וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות סימן קנח סעיף א): "עובדי עבודת כוכבים משבעה העממין[9], שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה. (דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם)".
אלא שחידד השיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף שם) שכל האיסור הוא כאשר הגוי עובד עבודה זרה אך מותר לרפאות גוים שאינם עובדי עבודה זרה כדוגמת הישמעאלים והעותומנים[10].
ואף שבשו"ת רב פעלים (חלק ד יורה דעה סימן כה) הסתפק בדבריו וכתב שאם אין חשש איבה נכון לא לטפל בהם. אך כתב שבמקום הפסד ניתן לסמוך על דברי הכנה"ג[11].
נמצאנו למדים שלושה דינים:
א. אסור לרפאות עובדי עבודה זרה.
ב. מותר, אך אין חובה, לרפאות גוים שאינם עובדי עבודה זרה.
ג. אם אי טיפול בגוי יביא לידי איבה מותר לרפואתו.
יתרה מזו החתם סופר (חלק ב יורה דעה סימן קלא) פסק ש"אם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא".
במיוחד כאשר מדובר על כך שדרים בין הגוים "ויוסיפו שנאה ותחרות ויאמרו כי דמו של עובד ככבים קל בעינינו" (שם חלק ה השמטות סימן קצד) יש לתת טיפול לנוכרי.
אלא שעלינו להבין מה היא הגדרת "משום איבה".
לאחר שהביא האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קפד) את דברי החתם סופר הגדיר "משום איבה" בשני אופנים:
א. חשש לחיי יהודי באופן מידי.
ב. חשש לחיי יהודי עתידי בעקבות רגשי שנאה שיתפתחו.
ובתשובה אחרת (אורח חיים חלק ד סימן עט) חידד ששני ההגדרות הללו מצדיקות חילול שבת: "וגם אם הוא אינו חושש שתהא סכנה לו בעצמו יש לחוש לאיבה גדולה כל כך מצד אנשי המדינה וגם מהממשלה שיש ודאי לחוש גם לעניני סכנה מתוצאות זה… וגם מצד פרסום הידיעות ע"י העתונים תיכף מה שנעשה בכל העולם איכא המכשול למילף ממקום למקום וגם הסתה להגדיל השנאה עד לרציחה גדול עי"ז לכן פשוט שבזמננו יש לדון זה כסכנה ממש, ויש להתיר כשנזדמן זה".
ואף בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ הערה מב) כתב שעל פי דברי החתם סופר שהבאנו, גם מו"ר הגרשז"א זצ"ל סבר כן: "ובפרט בזמננו שאפשר להודיע בן-רגע מקצה אחד של העולם לשני, ואם לא יטפלו בנכרי, ודאי שיש סכנה גדולה בדבר".
♦
מתן טיפול רפואי למחבלים אסירים בביתי הסוהר
על פי יסוד דברים אילו, בראי מדיני כלל ישראלי ברור שעל המדינה לטפל בנוכרים. בפרט כאשר מדובר על טיפול המחייב על פי אמנות וחוקים בין-לאומים.כפי שכתב הגרנ"א רבינוביץ זצ"ל (מלומדי מלחמה סימן מג): "אין צריך להרבות בדברים להוכיח שאילו נחשדנו שאין אנו מטפלים בפצועים כמתחייב מן האמנות והחוק הבין-לאומי, כי אז ח"ו היתה נדלקת אש של שנאה בכל העולם".
כמו כן יש לקחת בחשבון את העלות מול התועלת אם לא יחסנו את האסירים, הן מבחינה ביטחונית הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה מיגון כוחות השב"ס (שירות בתי הסוהר).
נקודה חשובה שיתכן שהיינו צריכים להעלותו בראשית דברינו היא החובה המוסרית של טיפול באסירים שתחת אחריות המדינה. כפי שהסביר זאת הרב הראשי הגרא"י אונטרמן זצ"ל (שבט מיהודה חלק ג שער א סימן ע) ש"דרכי שלום" היא לכתחילה בהיותה מושג של עצם מוסריות התורה. ואף שהגרח"ד הלוי זצ"ל (תחומין ט) שחלק על הגדרת הרב אונטרמן בנידון דידן מסתבר שיסכים כפי שניתן להבין מדבריו:
"בעולם המערבי הדימוקרטי, שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שויון זכויות לכל אדם, ואין מקום במדינה דימוקרטית לאפליות על רקע דתי. ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה, לא היינו יכולים לנהוג כך… כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עע"ז… אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עע"ז. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד קנא, יב) ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא".
לחדד את הנקודה הנני מביא בשלמותם עקב בהירות לשונו את מאמרו של הרב אופיר וולס שליט"א, מתוך מאמר "תורה ומדינה הלכה למעשה - איבה ודרכי שלום ביחסי ישראל והגויים" (באתר ישיבת בני דוד):
"מדברים אלו עולה, שבניגוד לנראה במבט ראשון, דרכי שלום אינם ע"מ להרבות אהבה אחווה שלום ורעות בין ישראל ובין הגויים. אלא למעשה ממצעים בין הרצון להתנהל בצורה הגונה עם כל אדם, הנובע מן הפסוק דרכיה דרכי נעם, ע"מ שהלה יגמול לו על כך חסד ביום מן הימים, לבין האיסור לתת לגויים מתנת חינם... נמצא שדרכי שלום בין ישראל לעמים הינם, יחסים הגונים וישרים בין ישראל לבין העמים, מתוך הבנה שכתוצאה מיחסים אלו יצא טובה לעם ישראל בעתיד באופנים שונים, וממילא משתלם להתנהל בדרכי שלום ולא להסתכסך עם אף אדם באשר הוא, וככל שיהיו לאדם מישראל יותר חברים ומכרים גם בין העמים, כך ייטב לו בהמשך. בין המדינות מצב זה של דרכי שלום כפי שהסברנו, הינו למעשה נורמליזציה של הקשרים הבינלאומיים של מדינת ישראל עם כמה שיותר מדינות, ע"י סיוע בעת צרה בדרכים שונות, ויצירת קשרים דיפלומטיים עם כמה שיותר מדינות, מתוך הבנה שכאשר מדינת ישראל תזדקק לסיוע בעתיד, תמצא יד מושטת לעזרה, מידידות רבות בעולם, להם עזרה בעבר... הדברים נכונים שבעתיים כאשר מדובר על מדינת ישראל באופן כללי, אשר הימנעות שלה מהצלת גויים ומהענקת סיוע לגויים בעת הצורך, עשויה להמית אסונות כבדים מאוד על מדינת ישראל בכללה, שהינה תלויה כיום באופן ניכר בסיועם של מדינות אחרות, כפי שהדבר נכון לגבי כל מדינות העולם, אשר אינן יכולות להיות עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אי לכך, הן בתוך המדינה פנימה, והן ביחס לאסונות המתרחשים בעולם כולו, יש למדינת ישראל לשלוח סיוע ככל יכולתה, אפילו אם הינו כרוך בחילולי שבת, ע"מ לסייע למדינות אחרות. הטעם לסיוע זה... אף כאשר כרוך הוא באיסורים מן התורה, משום החשש שמא אם לא תנקוט מדינת ישראל בצעדים אלו, ינקטו מדינות העולם כנגדה בצעדים שיגרמו לסכנת נפשות של יהודים רבים חלילה".
♦ ♦ ♦