הקפת הראש[2]
מי אסור להקיף * באילו מכשירים אסור להקיף * על כמה שערות חייב * מה הגבול העליון של הפאה האסורה בהקפה * מה הגבול התחתון של הפאה האסורה בהקפה * מה רוחב הפאה האסורה בהקפה * כמה אורך שיער צריך להשאיר מהשיער * סיכום
התורה אמרה (ויקרא י"ט כ"ז) 'לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם', ובאיסור זה יש לבאר כמה גדרים: מי אסור להקיף, באלו מכשירים אסור להקיף, על כמה שערות חייב, מה הגבול העליון של הפאה האסורה בהקפה, מה הגבול התחתון של הפאה האסורה בהקפה, מה רוחב הפאה האסורה בהקפה, וכמה אורך שיער צריך להשאיר בפאות הראש♦
מי אסור להקיף
ניקף
שנינו (מכות כ'.) 'והמקיף פאת ראשו... חייב', ואיתא בתוספתא (מכות ד' י') 'המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין', ומבואר בגמ' (מכות כ':) 'תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף ואחד הניקף לוקה, אמר ליה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי? דאמר לך מני רבי יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, רבא אומר במקיף לעצמו ודברי הכל, רב אשי אומר במסייע ודברי הכל'. ופירש"י 'דשמעינן לקרא הכי לֹא תַקִּפוּ - לא תניחו להקיף, דמניח להקיף כמקיף, א"נ מדאפקיה בלשון רבים דכתיב לֹא תַקִּפוּ משמע דאתרי קא מזהר רחמנא ניקף ומקיף... מסייע - מזמין השערות למקיף'.למדנו מכאן שאף שבכל התורה מסייע אין בו ממש אך באיסור הקפה יש גילוי בפסוק לרבות גם את הניקף, ומה שהניקף לוקה - הוא או לפי דעת רבי יהודה שלוקין על לאו שאין בו מעשה, או כשהוא עושה מעשה להקיף את עצמו [וקמ"ל שיתחייב שתים (רש"י)], או שדי במעשה כלשהו של מסייע למקיף כדי שיחשב כעושה מעשה ויתחייב גם הוא מלקות - כפי שלאיסור חסימה די בעקימת פיו כדי להחשב מעשה (ריטב"א מכות כ':, נקודות הכסף יו"ד קצ"ח על הט"ז כ"ח). גם אם הניקף לא סייע - עבר איסור (בה"ג ל"ח, ראבי"ה תתקמ"ז), וכ"כ השו"ע (קפ"א ד') 'גם הניקף חייב אם סייע בדבר - שמטה עצמו אליו להקיפו, אבל איסורא איכא אף על פי שלא סייע, לפיכך אסור להיות ניקף אפילו על ידי גוי'.
♦
אשה גוי וקטן
איתא בתוספתא (מכות ד' י') 'המקיף פאת ראשו... ואינו חייב עד שיקיפנו בתער והמקיף את האשה ואת הקטן פטור'. עוד שנינו (נזיר נ"ז.) 'שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם - מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר אם אני הוא טמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך...', ומבואר בגמ' (נזיר נ"ז:) 'מגלחין ומביאין, ואמאי, דילמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה? אמר שמואל באשה וקטן... אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא ודידך מאן מגלח להון? אמר ליה חובה, תקברינון חובה לבניה... מכדי תרוייהו סבירא הקפת כל הראש שמה הקפה, במאי קמיפלגי? רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שיש לו השחתה יש לו הקפה - והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה, ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואיתקש מקיף לניקף - כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב - מקיף נמי לא מיחייב', כלומר לרב הונא מי שאסור להקיף - אסור גם להקיף קטן, אך אשה מותרת להקיף כפי שאיננה בתורת השחתה, ולראב"א אם הניקף חייב - גם המקיף חייב, אך לא חייבים על הקפת קטן כי אינו בר עונשין, והלכה כרב הונא.איסור דרבנן לאשה להקיף: הוסיף הרמב"ם (ע"ז ד' ב', ה') שיש לאשה איסור [דרבנן] כשהיא מקיפה את האיש 'האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה - פטורה. אף על פי שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש', והשיג הראב"ד שאין זה איסור תורה אלא מדרבנן, ותמה הכסף משנה - שהרי גם הרמב"ם התכוון רק לאיסור דרבנן 'דאי הוה ביה [במה שחובה הקיפה את בניה הקטנים, ואמרו שהיא תקבור אותם] איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה, א"נ אם היה אסור מן התורה לא היה רב הונא טועה בכך'.
חידש רעק"א (הג' יו"ד קפ"א ו') שאשה המקיפה איש שהיה מקיף את עצמו - מפרישה אותו מלאו דמקיף, ולכן אינה עוברת על לפני עיור, ואין מצוה להפריש אותה. ועוד חידש שמאחר שאין איסור מקיף לאשה - נראה שכשהיא מקיפה קטן אין אפילו איסור דרבנן, וצ"ע (רעק"א יו"ד קפ"א ו').
האיש הניקף חייב אפילו ע"י אשה: אמנם, אף שהיא פטורה כשהיא מקיפה איש - אבל עדיין האיש יהא חייב מדין ניקף, כדכתב הנמוק"י (מכות ד'.) 'הלכה כרב הונא דאשה מותרת להקיף הקטן לכתחלה כיון דאינה בכלל הקפה... יש שהיו מתירים להקיף לאיש ע"י גוי אשה וקטן - כיון דמקיף לאו בר חיובא, וליתא דכי היכי דאיש המקיף את הקטן חייב אף על גב דניקף לאו בר חיובא - ה"נ קטן ואשה המקיפין לאיש חייב הניקף אף על גב דמקיף לאו בר חיובא [וכ"כ הראבי"ה (תתקמ"ז) 'אפילו לומר לגוי להקיף אסור... ואף על גב דאמירה לגוי דרבנן, מכל מקום עיקר החסימה וההקפה היא דאורייתא... דטעמא דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין הוי אומר דברי הרב, אבל גבי גוי מיחייב מדרבנן שולחו לכולי עלמא']'.
להקיף גוי ואשה: עוד כתב הנמוק"י 'יש מסתפקין אם ישראל מוזהר להקיף לגוי לדעת רב הונא דומיא דקטן, והרא"ש ז"ל כתב דאע"ג דאסר רב הונא לאיש להקיף קטן - שאני התם משום דאתי לכלל חיוב, אבל גוי מותר להקיפו [כלומר, מותר לישראל להקיף גוי], ולפי זה ה"ה להקיף אשה דשרי'.
למדנו מכאן שנשים מותרות בהקפה ומותר להקיף אותן, אך אסור להן להקיף אנשים, ואפילו לא להקיף קטנים, וכ"כ השו"ע (קפ"א ה'-ו') 'המקיף את הקטן חייב [אבל מותר להקיף את הגוי או את האשה (ב"י בשם הרא"ש)], ויש מסתפקים בדבר (ב"י בשם י"א), וקטן מותר להיות ניקף מן הגוי (ר"ן פרק אלו הן הגולין), אשה אינה במצות הקפה, וי"א שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש ואפילו הוא קטן'.
סביר שאם חובה להקיף כגון לפני ניתוח ראש - עדיף להקיף ע"י אשה, מאחר שההקפה לחולה היא 'דחויה' ולא 'הותרה' [כפי שכשאינם בהולים בהצלה - עדיף לעשות 'הקל הקל' ע"י נכרי, והראבי"ה (תתקמ"ז) הביא שהרי"ף היקל בתגלחת הראש לחולים - שיקיפו את כל שער הראש, שאז הוה רק דרבנן, הרי שלא הקיל להחשיב את התגלחת לחולה כמי שהותרה לחלוטין. גם בחשוקי חמד (כתובות מ'.) הסתפק בזה שמא פיקו"נ הוא עשה הדוחה ל"ת, ושמא הוא 'הותרה' כלפי שאר המצות, אך סיים שעדיף שהגילוח יעשה ע"י גוי, וצ"ע].
נמצא שאיסור הקפת הראש נוהג בגברים, ומותר להקיף אשה, וי"א שאסור לאשה להקיף איש ואפילו קטן [ולרעק"א נראה שאין לה אפילו איסור דרבנן, וצ"ע]. מותר להקיף גוי ואסור להניח לגוי להקיף יהודי. האיסור הוא הן למקיף והן לניקף [אף כשאינו מסייע למקיף]. הניקף לוקה כשהוא מקיף את עצמו או כשעכ"פ מסייע למקיף, כגון כשמטה עצמו
♦
באילו מכשירים אסור להקיף
תער
איתא בתוספתא (מכות ד' י') 'המקיף פאת ראשו... ואינו חייב עד שיקיפנו בתער', וכ"כ הרמב"ם (ע"ז י"ב ו') 'ומותר ללקט הפאות במספריים לא נאסר אלא השחתה בתער' [וכ"כ רבינו ישעיה (מובא בנמוק"י מכות ד'.), וכ"כ הרי"ף (מכות ד'.) והראבי"ה (תתקמ"ז)]. הסמ"ג (לאוין נ"ז) ביאר עפ"י התוספתא 'לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך - הוקשו יחד ללמד... ומה בהשחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה - אף בהקפה כן' [וכ"כ המפרש לנזיר (מ': ד"ה ואינו חייב), המנהיג (דיני גילוח), המאירי (נזיר מ':, ובמכות כ':), ורבינו יעקב ב"ר יהודה מלונדריש (ע"ז פ"ז)], וכן סתם השו"ע (קפ"א ג') 'אינו חייב אלא בתער'. הרי"ד (נזיר מ"א:) ביאר שמאחר שהתורה אסרה את השוואת סוף שערות הראש שמאחורי אזנו ובמצח, והשוואה זו יכולה להתקיים רק בבסיס השערות ולא בסופן [שהן הרי ארוכות ויורדות למטה] - הרי שכוונתה היתה דווקא בתער, שהוא המסיר את עיקרי השערות, וכ"כ תוס' רבינו פרץ (מכות כ':) בטעם המתירים 'מכאן ראיה דהקפת הראש אינה אסורה אלא בתער, אבל במספרים שרי, מדקתני המשוה צדעיו - ובמספרים אינו יכול להשוות, אבל תער אינו מניח מן השער כלל' [והריטב"א (שבועות ג'.) כתב ששורת הדין להתיר ('ודעת רבינו ודעתי דשורת הדין דבתער דוקא... מיהו למעשה ראוי להחמיר ולאסור במספרים כעין תער', הביאו גם הכסא אליהו קפ"א א'), וכן בתוס' רבינו פרץ (מכות כ"א.) נטה שמעיקר הדין מותר ('ולדינא נראה דפאת הראש במספרים שרי... ומ"מ נהגו העולם לחומרא, וריב"א היה נוהג שלא לגלח כל הראש אפילו במספרים'), והדרכי תשובה (קפ"א ד') כתב שכלפי תשובה לשעבר יש לסמוך על דעת הרמב"ם שאיסור פאות הראש הוא רק בתער (ואין צורך לחזור על כך בתשובה...)].♦
מספרים כעין תער
אמנם, בפסיקתא (מצורע מ"א.) איתא 'שיש בראש מה שאין בזקן... שהראש אסור במספרים כבתער', וכן בת"כ (ספרא מצורע ב' ד', מובא בתוס' נזיר מ"א:) 'לפי שיש בראש מה שאינו בזקן ובזקן מה שאין בראש: הראש אסור במספריים ובתער, והזקן אינו אסור במספריים ובתער', וכ"מ בגמ' (מכות כ'.) שאת ההגבלה שהאיסור רק בתער אמרה רק לגבי גילוח הזקן 'על הזקן... ואינו חייב עד שיטלנו בתער' (יש"ש), וכ"מ בגמ' (מכות כ':) שכשהגדירו את איסור הקפת הראש 'ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו' - לא הגבילו שדוקא בדרך השחתה, שאז היה במשמע שדוקא בתער (דיוקי הרא"ש מכות ג' ב', עיי"ש עוד). ומה שמבואר בתוספתא ש'אינו חייב עד שיקיפנו בתער' [וכן את המבואר בגמ' 'משוה צידעיו לאחורי אזנו ופדחתו'] ביארו תוס' (נזיר מ"א:) שהכוונה אפילו כשמקיף במספרים כעין תער [כלומר בחיתוך צמוד]. ודוחים תוס' (וכן הסמ"ג לאוין נ"ז) שמ"ש בתו"כ 'שהראש אסור במספרים' - מיירי רק שאסור לנזיר לגלח ראשו תוך ימי נזרו אפילו במספרים, ולא מיירי באיסור הקפת הראש של כל אדם [וביאר הראבי"ה את הספרא 'דהתם בראש דנזיר מיירי, וקאמר הכי, חמור לאו דנזיר דכתיב תער לא יעבור על ראשו מלאו דזקן דכל אדם דכתיב לא תשחית וגו', דלאו שראש דנזיר נאסר אפילו במספרים... אבל לאו דגילוח דזקן אינו אלא בתער דהשחתה כתיבה ביה, ודווקא בראש דנזיר נאסר תער ומספרים, אבל הקפה לשאר גברי לא נאסר אלא דווקא בתער'. וכתב שמורו הקשה שרבנן בנזיר (מ':-מ"א.) למדו שמצות מצורע בתער - מנזיר שמצותו בתער, ולא רצו ללמוד מ'לא תקיפו', ש"מ ש'לא תקיפו' הוא לא רק בתער, והשיב הראבי"ה ש'לא תקיפו' של כל אדם נלמד ממצות ראש של מצורע שהיא רק בתער, שהרי היא נלמדת מזקנו של המצורע שרק בתער, ורבו הודה לדבריו]. אך הסיקו תוס' 'ומיהו צריך ליזהר שלא ליטול פאת הראש אפילו במספרים דשפיר איקרו כעין תער, וכן נהגו העולם כשמגלחין התינוקות - לשייר בצדעיהן הרבה שערות', וביאר את כוונתם החת"ם סופר (יו"ד קל"ט) '...הדר אמרו דלמא דוקא לענין מלקט ורהיטנא חמיר ראש ולא לענין מספרים, וחזרו בהם והעלו שניהם לאסור, והכל משום דלא כתיב השחתה בגופיה סגי בקצת השחתה'. וכ"כ עוד ראשונים [תוס' שאנץ (מכות כ'. ד"ה אינו), תוספות בנזיר (מ"א: ד"ה השתא), שיטה לחכמי איוורא (נזיר מ"א.), שבלי הלקט (דין גילוח הזקן סי' מ"א), תוס' רבינו טודרוס בן יצחק (נזיר מ"א:), אגודה (נזיר מ"א. בשם ר"י), רבינו פרץ כהן (נזיר מ"א.), סמ"ק (סי' ע"א, ובסמ"ק מצוריך סי' ע'), ארחות חיים (דיני פאת הראש סי' א' בשם ר"י מקורביל והרמב"ן [אך הוא עצמו כתב שרק בתער אסור]), רבינו יונה (שערי תשובה ג', ע"ח), חינוך (מצוה רנ"א [כתב שאסור בתער, אך ששמע שאף במספרים כעין תער]), כל בו (צ"ז), יראים (של"ו - הניח דברי המתירים בצ"ע)], וכתב רבינו ירוחם (א"ו נתיב י"ז חלק ה') שכך הדעה העיקרית, וכך כתב השו"ע (קפ"א ג') לגבי הדעה השניה 'ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם' [אמנם הריא"ז (קונ' הראיות מכות כ"א.) כתב שלא נמצא בשום מקום אם בתער או במספרים, ולא מצא ראיה לרמב"ם]. אמנם התשב"ץ (תשובות ג' סי' צ"ג, רכ"ז) כתב שלסוברים שאסור גם במספרים כעין תער עובר בלאו מדאורייתא: 'ואפילו הקיף את הראש במספרים כעין תער - הוא עובר בלאו, שלא נזכר לשון השחתה שהוא גלוח כעין תער אלא בפאות הזקן, אבל בפאות הראש לא נזכר אלא לשון הקפה, ואפילו במספרים אם הוא כעין תער קרוי הקפה... ואף על פי שיש שמתירין במספרים למה יכניס אדם ראשו בין המחלוק' להכנס בספק לאוין', 'ואפילו במספרים כעין תער יש מלקות בפאת הראש דלא כתיב בהו השחתה'.♦
מספרים חדודות
החת"ם סופר (יו"ד ב' קל"ט) עצמו ביאר את מה שתופסים לאסור לגלח את פאות הראש גם במספרים כעין תער לא כי חוששים למה שתוס' חילקו בין איסור גילוח הזקן [שמותר במספרים כעין תער] לאיסור הקפת הראש [שאסור גם במספרים כעין תער], אלא כי חוששים לשיטת גליון תוס' שאוסר גם לגלח את הזקן במספרים כעין תער 'נ"ל מה שאנו תופסים לאסור מספרים כעין תער בפאת הראש לאו מטעם התוס' והרא"ש אתאינן עלה דס"ל לחלק בין ראש לזקן - אלא מטעם גליון תוספות שהביא בתה"ד הובא ביתה יוסף דס"ל לאסור גם בזקן מספרים כעין תער'.אמנם, העיון במקורות הדין מגלה ששיטה זו הגדירה כ'מספרים כעין תער' רק מספרים שהחלק התחתון שלהן [הצמוד לעור, שבד"כ אינו זז] מסוגל לחתוך את השיער באופן עצמאי, כלומר שהוא חד, וממילא אם יחתכו את השער באמצעות הזזתו על העור הרי שיחשב כהשחתתו בתער, כי פעולתו בדיוק כפעולת התער [ביארתי באורך בחוברת 'כעין תער' שבפסקי תוס' (מכות ג' כ"ז-כ"ח, הובאו בתוס' שאנץ מכות כ'. ובריטב"א מכות כ"א.) כתבו שאיסור השחתת הזקן הוא דוקא בתער, אך גם בגילוח הזקן במספריים יש לחוש מפני הזוג התחתון משחית כבתער, ולכן ה"ר יעקב היה מזהיר את הסַפָר שכאשר מספר אותו במספריים לא יניד את הזוג התחתון (כלומר שלא יניע את החלק של המספריים הצמוד לבשר), בתה"ד (רצ"ה) הסביר שהחשש הוא שמא יארע שהחיתוך יתבצע רק באמצעות החלק התחתון ללא העליון - ונמצא משחית כמו תער, ולשון היש"ש (יבמות י"ב י"ח) '...שמא אירע שלא יחתוך זוג העליון אלא התחתון - והוא כמו תער, ובמספרים חדה איכא למיחש', חשש זה הובא בב"י וברמ"א (יו"ד קפ"א י'), אלא שמאחר שקשה מאד להזהר בזה כאשר המספריים חדודות מאד - יעץ תה"ד שנכון ליזהר שלא לספר את פאת הזקן במספריים חדודות מאד אלא רק במספריים שאינן חדודות ואז אין אפשרות שהתחתון יחתוך ללא דיבוק העליון].
המשיך החת"ם סופר 'וא"כ אין שום הוה אמינא לאסור תולש' [שהרי נידון השאלה שנשאל ע"י רעק"א הוא האם מותר לסרק את פאות הראש, או שיש לחוש שמא יתלשו שערות].
♦
מכונת תספורת
לפ"ז נמצא שלשיטת החת"ם סופר אין איסור לחתוך את פאות הראש, וכ"ש פאות הזקן בסתם מספרים שלנו שכלל אינן חדות, ואין בהן שום חשש שהשיער יחתך רק באמצעות החלק הצמוד לעור של המספרים. לפ"ז פשוט שאין מקום לאסור לשיטתו לגלח אפילו את פאות הראש במכונת תספורת, שהרי אין בה שום אפשרות שהחלק הקרוב לעור יחתוך את השיער, ואפילו אם מטים את המכונה כך שהחלק הנע נוגע בעור - אין לו שום אפשרות לחתוך מאחר שזוית סכיני מכונת התספורת כלל אינה חדה, ואין לסכינים אלו שום אפשרות לחתוך שיער שלא בשילוב שני חלקי המכונה, ונמצא שאין אלו אלא מספרים, ולא 'מספרים כעין תער' שבהן חשש החת"ם סופר.אמנם, לשיטת תוס' האוסרים להקיף את פאות הראש במספרים כעין תער - השימוש במכונת גילוח וכן במכונת תספורת ללא מספר מפריד - בד"כ נחשב כמספרים כעין תער, אך ברור שבמקרה שמוכרחים להסיר את כל שערות פאת הראש, כגון לפני ניתוח ראש - יש לעשות זאת במכונת גילוח ולא בתער.
♦
תלישה
להבנת הרמב"ם שאיסור הקפת הראש הוא דוקא בתער - פשוט שיהא מותר לתלוש את השערות בפינצטה, ולשיטת תוס' שצריך להזהר גם במספרים כעין תער - יש להזהר גם בזה, וכ"כ תוס' (שבועות ב': ד"ה חייב) שיש לאסור הקפת הראש במלקט ורהיטני, וביאר רעק"א (שבועות ב':) שלמה שהשו"ע כתב שיש לחוש לאוסרים לגלח פאות הראש אף במספרים כעין תער יש לאסור אף את תלישת השערות בפינצטה 'כיון דבמספרים חייב אף דלא הוי השחתה דלא מדמינן פיאות הראש לזקן - א"כ מנ"ל לומר דבמלקט ורהיטני פטור, הא פשיטא דגם בזה משוה צדעיו לאחוריו'.כתב החת"ם סופר (יו"ד ק"מ) שאף שהשו"ע פסק לחומרא במספרים כעין תער - היינו כי שווים בזה תוס' וגליון תוס' [שאוסרים גילוח במספרים חדודות] 'וא"כ בתולש דשרי בין להרמב"ם ובין לגליון - נקטינן להקל'.
המהר"ם שי"ק (מצוה רנ"ב ד') כתב בשם ספר 'התורה והמצוה' (פי' על תורת כהנים) שלשון לא תקיפו מתפרשת בשני אופנים: א. לשון הקפה - שמשווה צדעיו לאחורי אזנו כדמפרש הש"ס, ב. לשון תלישה ושבירה - כנוקף זית, שהוא לשון שבירה ותלישה, ולפ"ז בפסוק עצמו מבואר שהתלישה אסורה.
♦
להסתרק
רעק"א דן לאסור לסרק את פאות הראש מחשש שמא שערות יתלשו, וכך מדוייק בתוספתא (מכות ה' ה') 'יש תולש שתי שערות עובר... ומשום מקיף'. השיב לו החת"ם סופר שבודאי אין לאסור לסרק את הפאות, שהרי רק לגבי נזיר מבואר במשנה (נזיר מ"ב.) 'נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק', ולא השמיעו חידוש הרבה יותר גדול שכל אדם אסור לסרק פאת ראשו, שהוא מצוי יותר [וביאר 'או נימא דלא מחייב אלא בהשרת כל השיעור מבלי השאיר שתי שערות מן התורה... או נימא דילפינן ראש מזקן דבעי תער דוקא'], וכוונת התוספתא 'יש תולש...' – היא רק לגבי נזיר, ושגם רבי נתן אדלר החסיד שבכהונה לא נזהר בזה. הבין מדבריו המהר"ם שיק שסובר שעיקר הפירוש בפסוק הוא רק שאסורה ההשוואה ולא השבירה, וכן הוכיח מכך שהחת"ם סופר כתב ששיעור ארבעים שערות שכתב הרמב"ם הוא רק מפני מראית העין - הרי שסבר שרק ההשוואה היא האסורה ולא השבירה [אמנם, בשו"ת שאול שאל (סי' ק') דחה את רוב דברי החת"ם סופר, ועם זאת הסיק שמותר לסרק את הפאות מאחר שלרוב הראשונים חייב רק אם לא השאיר שתי שערות, כמבואר בהמשך. מרן החזו"א זצוק"ל סרק זקנו ופאותיו, ואמר אין הלכה כרעק"א (ארחות רבינו פאות הראש והזקן י"ד)].♦
סם ולייזר
להבנת תוס', שהאיסור גם במספרים כעין תער - הרי שעצם השוואת הצדעיים היא האסורה, ואין נפ"מ באיזה כלי היא נעשית, ולפ"ז פשוט שיש לאסור אף את הסרת השערות בסם ובלייזר, ואילו לשיטת הרמב"ם שהתורה אסרה רק את הסרת השיער בתער - לכאורה יהא מותר להסירו בסם ובלייזר. הכרעת השו"ע ששיטת הרמב"ם היא העיקרית, אלא שיש לחוש לשיטת תוס', וגם החת"ם סופר כתב שמעיקר הדין איסור הקפת הראש הוא דוקא כשמסיר את השער בתער, או במספרים חדות שחלקן הצמוד לעור מסוגל לחתוך את השיער, אך יש לחוש לאוסרים גם להסיר את השיער במספרים כעין תער.♦
מספרים שלא כעין תער
אף שכמעט כל הפוסקים שווים שמותר לספר את פאות הראש במספרים שלא כעין תער, מ"מ מצאנו דעת יחיד ביש"ש (יבמות י"ב י"ח) שכתב ש'ראוי להחמיר' בגזיזת פאות הראש אף במספרים שלא כעין תער, ונשאר בצ"ע, וטען שכל שהתוספתא אמרה 'עד שיקיפנו בתער' איננו לאפוקי מספרים כעין תער כפי שהבינו תוס', 'אלא למעט מלקט ורהיטני, והדומה - שאין דרך היקף בכך', כי רק לגבי גילוח הזקן אמרה התוספתא ש'נטלו ברהיטני ובמספרים פטור', ולא לגבי הקפה [היה מי שדייק את לשון האגודה (שבועות ג':) 'פר"י אפי' במספרים חייב על הקפה אם לא יניח פיאות' - שמשמע שאסר בכל מספרים. אך יש לדחות, שהרי האגודה עצמו כתב (נזיר מ"א.) 'פר"י במספרים כעין תער אסור בראש, לכן כשמגלחין ראש תינוקות יניח מלגלח הצדעין'. ואמנם, עדיין היש"ש דייק 'להניח כולו, ולא לגלחן כל עיקר, לפי שאין אנו יודעין כמה קרוי הקפה' - אך פשוט שדיוק זה איננו מן הדין, דלהדיא כתב האגודה 'במספרים כעין תער']. ומ"מ דעתו דעת יחיד, שאף שבכחה להסביר מנין נוצר המנהג להניח פאות הראש ארוכות, אך לא התקבל להחשיב כאיסור את גזיזת הפאות במספרים שלא כעין תער.סיכום: איסור הקפת הראש לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים הוא רק בתער, וכן סתם השו"ע. לדעת תוס' ועוד ראשונים יש ליזהר אף במספרים כעין תער - ודעתם הובאה כדעה שניה בשו"ע כ'יש לחוש לדבריהם'. יש דעת יחיד האוסרת לספר את פאות הראש אף במספרים שלא כעין תער. ניתן להוכיח שלהבנת החת"ם סופר החשש ב'מספרים כעין תער' היה רק כשהן עשויות מתערים חדודים. לשיטת תוס' יש ליזהר גם בהמסת השיער בסם, בשריפתו בלייזר, ובתלישתו בפינצטה או ביד אך בפשטות אין לחוש שמא יתלשו שערות בסירוק הפאות, וכך נהגו לאסור. ולכן המגלחים זקנם בסם יזהרו שלא להניח את הסם במקום הפאות, והמספרים שערות הפאות במכונת תספורת יקפידו להשתמש שם במפריד, כדי שלא לחתוך את השערות לחלוטין.
♦
על כמה שערות חייב
רוחב הפאה מצומצם
כתב הרמב"ם (ע"ז י"ב ו') 'ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור, ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות [והטור גרס בדברי הרמב"ם 'ד' שערות']'.♦
חייב על שתי שערות
השיג עליו הסמ"ג (לאוין נ"ז) '...ואומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף'.תמה הכס"מ מה הוקשה לסמ"ג, שהרי הם שני נידונים שונים, שהרמב"ם מיירי 'בשיעור הנחת הפאה כמה שערות חייב להניח', ואילו התוספתא איירי 'בתולש שערות מהפאה - כמה שערות יתלוש ויתחייב, וקאמר דבתלישת שתי שערות חייב' [והמפרשים יישבו את קושייתו בכמה אופנים, שסוף סוף שמענו מהתוספתא שהשיעור הוא שתי שערות ולא ארבע או ארבעים (בארות המים). שאם היה שיעור מ' או ד' שערות - היה חייב בתלישת שערה אחת (דברי ירמיהו) . שאם השיעור היה מ' שערות הרי התורה לא היתה מחייבת בתלישת שתי שערות כי סוף סוף לא השווה צדעיו לאחורי אזנו (זיו משנה). שהוקשה לסמ"ג שממה שהרמב"ם לא הביא את התוספתא ולא כתב שרוחב הפאה הוא מ' שערות וחייב על כל שתי שערות - ש"מ שאינו סובר כך, וקשה מנין לו דלא כתוספתא (חת"ם סופר או"ח קנ"ד)].
♦
אסרו רק מפני מראית העין
ביאר החת"ם סופר (יו"ד ב' קל"ט) בשיטת הרמב"ם שבודאי אינו חייב רק על השרת שתי שערות כשפאת ראשו מלאה, כפי שנזיר חייב, וגם אינו חייב על השרת רוב שערותיו והעמדתן על ארבעים, ואפילו במי שיש לו בדיוק מ' שערות אין לאסור לו לסרק את פאות ראשו [שזה היה נידון השאלה שנשאל ע"י רעק"א] 'נמי נראה דליכא למיחש למידי, די"ל בפשיטות דזקנים של רמב"ם דיהיבי שיעורא מ' שערות לא מהלכה למשה מסיני אמרו כן, ולא הוה מב"ד של יעב"ץ שיסדו שיעורים אשר לא שיערום אבותינו בש"ס - אלא נראה דס"ל דשיעורו מן התורה הוא בשיור שתי שערות, דהרי לא הקפיד אלא שלא ישוה צדעיו עם אחורי אזניו - וכל שלא שוו, ושתי שערות מפסיקות שזהו שיעור המקובל בכל דיני שיעור - אזי לא הוה היקף, רק שמקובל בידם מחכמי אחרונים או אפילו מחכמי התלמוד משום מראית העין להשאיר מ' שערות שלא יראה כמשוה הצדעים עם אחורי אזניו, אבל מן התורה כלל לא, והמעיי' בלשון הרמב"ם יראה וישפוט בצדק כי כן דעתו, וא"כ ממילא אין לאסור במסרק משום פסיק רישי באיסור דרבנן שישיר שתים ממספר הארבעים' [והוסיף ראיה לסמ"ג ששיעור התגלחת בשתי שערות, שהסתבר לו שמאחר שלשון המשנה היא 'שתי שערות האמורים בפרה ובנגעים ובכל מקום', הרי שמרבה לפחות שנים או שלשה דברים ששיעורם בשתי שערות, האחד הוא סימני גדלות, השני הוא שבת, והשלישי הוא תער - היינו נזיר ופאה].המשיך החת"ם סופר שלשיטת הרמב"ם התוספתא מיירי רק במי שתולש את שתי השערות האחרונות וממילא הוא עוקר הכל ומשוה עתה בתלישת צדעיו עם אחורי אזניו, אך לפ"ז לא היה מקום להשוואת התוספתא של איסור תלישת שתי שערות ע"י נזיר עם איסור תלישת שתי שערות בהקפת הראש, כי בנזיר הוא אפילו בתולש שתים מתוך פאה מלאה, ובהקפת הראש הוא רק בשתי השערות האחרונות, ולכן הסמ"ג השיג על הרמב"ם מהתוספתא 'אע"כ דלא כרמב"ם, ואפילו בפאה מלאה חייב הגוזז ממנו שתי שערות, וצדקו דברי התוספתא'. אמנם, גם ריא"ז (קונטרס הראיות מכות כ"א.) יישב 'ונוכל לפרש הברייתא כגון שהיו בצדע מ' שערות או פחות, ותלש מהן שתים' ולא הוקשתה לו קושיית החת"ם סופר.
♦
לא יתכן לאסר מהתורה בכמה שערות שלא באמצעות תער
סיים החת"ם סופר שמאחר שרק לגבי נזיר מבואר במשנה (נזיר מ"ב.) 'נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק', ולא השמיעו חידוש הרבה יותר גדול שכל אדם אסור לסרק פאת ראשו שמא תתלשנה לו כמה שערות ויעבור על 'לא תקיפו' שהוא מצוי יותר, ש"מ 'דאי אפשר למחמר תרי חומרי בהדדי... אע"כ או נימא דלא מחייב אלא בהשרת כל השיעור מבלי השאיר שתי שערות מן התורה וכמ"ש לעיל - וזה לא הוי פסיק רישיה, או נימא דילפינן ראש מזקן דבעי תער דוקא, אבל לחוש ולומר דהלכה כתרווייהו לחומרא - א"כ תיקשי מתניתין', נמצא לדברי החת"ם סופר שלא יתכן שיהיה איסור תורה בהשרת כמה שערות מפאה מלאה שלא באמצעות תער.השיעור בשערה אחת
למלמד להועיל (ב' יו"ד ס"ד י"א) שיטה אחרת בדעת הרמב"ם (כדעת הקרן אורה ודלא כחת"ם סופר), שרק לגבי תולש ביום טוב התוספתא נקטה בשיעור שתי שערות אבל לגבי הקפה ונזיר השיעור בשערה אחת.♦
סיכום השיטות
השבט הלוי (ה' ק') סיכם את שלשת השיטות שמצאנו באיסור התורה שבזה: א. לדעת הסמ"ג הנמוק"י והראבי"ה 'בכל שיעור פאה אפילו מאות שערות - חייב כשנוטל שתי שערות', וממילא הגדרת האיסור שלהם היא 'נאסר אפילו תחילת הקפה מה"ת, ולא תקיפו פירושו אפילו לא תתחיל להקיף'. ב. פשטות דעת הרמב"ם 'מה"ת פי' לא תקיפו - לא תגמור להקיף... כמ"ש ב"י בשם רש"י, ושיעור ארבעים שערות הוא רק שיעור זקנים שקבל הרמב"ם'. ג. ולדעת הב"ח והפרישה 'לא תקיפו - לא תתחיל להקיף, אלא שהתחלת האיסור רק במ' שערות', וסיים שדרך זו דחוקה, ושפשטות הש"ס וראשונים דלא כסמ"ג ותוספתא, אלא פירוש לא תקיפו הוא לא תגמור להקיף 'מ"מ כבר תורה יוצאת מרבינו הב"י לחשוש לכל החומרות, וכל רוחב השטח אפילו יותר ממ' שערות לא תגע בו יד'.סיכום: התורה אסרה להשוות את צדעיו עם אחורי אזניו, כלומר שיראו כרצף אחד, ובפשטות די בהפסקה של שתי שערות. הרמב"ם כתב ששמע שיעור מהזקנים להניח לא פחות מארבעים שערות [גירסת הסמ"ג - ארבע שערות], וביאר החת"ם סופר שהוא מפני מראית העין. מבואר בתוספתא שחייב בתלישת שתי שערות, וכתב החת"ם סופר שאו שחייב על שתי שערות כשזה רוחב הפאה, ונמצא שבתלישתן השווה צדעיו עם אחורי אזנו, או שמדובר כשמגלח שתי שערות מתוך פאה מלאה באמצעות תער, אך לא יתכן שיהיה איסור תורה בהשרת כמה שערות מפאה מלאה - אא"כ מגלחן בתער.
♦
מה הגבול העליון של הפאה האסורה בהקפה
הגבול העליון של פאות הראש
איתא בתוספתא (מכות ד' י') 'המקיף פאת ראשו... וחייב עליו שתים אחת בראש הצידעה מיכאן ואחת בראש הצדעה מיכאן', ואיתא במכות (כ':) 'ת"ר פאת ראשו - סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו - זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו', והוסיף הנמוק"י (מכות ד'.) 'כמנהג הכומרים'. פירש"י (ד"ה המשוה) 'אחורי אזנו אין שיער כלום, וכך במצחו אין שיער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע יש שיער, ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו ופדחתו - זהו מקיף סוף הראש', והוסיף הריטב"א (מכות כ"א.) '...וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ ממקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה - יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק, וישאר הראש בעיגול מוקף ועומד כבכוליאר'. וכתב השו"ע (קפ"א א', ט') 'פאות הראש הם שתים: סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל [אצל האוזן (ש"ך א')]... שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו...', וביאר ביד הקטנה (ע"ז ו' ע"א, הובא בדרכי תשובה קפ"א י"ג ובתשובות והנהגות ד' קצ"ח) שהמציאות היא שלשיער הראש יש גבול תחתון לצמיחתו, בשער הקדמי - הגבול התחתון הוא המצח, ובשיער האחורי הגבול התחתון הוא מעל האוזן - ומשתפע עד העורף. לשיער שבין האוזן והמצח אין גבול תחתון, והוא נמשך עד הזקן, והוא הקרוי פאות הראש, ואיסור ההקפה הוא להשוות את הגבול התחתון של שיער הצדעים הסמוך לפאה עם השיער שמעל האוזן הסמוך לפאה ['שיעור מקום הפאה בצדעה מתחלת מלמעלה למול מקום שמתחלת לצאת חוץ לגבול, היינו ממקום שכלה צמיחת השיער לפני הפאה במצחו, וכן כלין צמיחת השער שאחורי הפאה למעלה על האוזן סמוך לאוזן, וזה נקרא אחורי אוזן, ובאמצע מבין כנגד שניהן מתחלת משם שיעור מקום הפאה, והרי זה הוא שיעורו מקום שמתחלת למעלה'], וביאר את דבריו בתשובות והנהגות (ד' קצ"ח) 'השיעור למעלה הוא שימתח קו מכנגד שער שעל פדחתו והיינו באלכסון - ועד שם מותר לגלח, ומתחת קו זה הוא פאת הראש, וכדבריו הורה מרן בעל הקה"י מעיקר הדין'.♦
לבעלי ה'מפרץ'
אמנם, ישנם אנשים שיש במצחם 'מפרץ' שבו שיער הראש מסתיים גבוה יותר, ונוצר שם שקע בשערות, שמשם ולמעלה גבול השיער התחתון הוא מעל המצח, ומשם ולמטה נוצר 'גבול עליון' חדש עד ששוב נוצר גבול התחתון המתחבר לפאות הראש. חידש היד הקטנה שבאנשים אלו יש להחשיב את השיער שמהמפרץ עד אחורי האוזן כפאת הראש מעיקר הדין. ושמאחר שיש אנשים שעבורם שם הוא מעיקר דין פאות הראש - לכן נהגו גם אלו שאין מפרץ בשערותיהם שלא להסיר את השערות גם מעל המקום שמותר בהסרתן מעיקר הדין 'כל שלמעלה מזה השיער ודאי שאין בו שום איסור מדינא לאותן שאין להם מקצועות, כי אם שנהגו להניח בלמעלה הרבה יותר נוסף על השיער מטעם אותם שיש להם מקצועות גדולות'.ביאור זה היה הבסיס להנחייה המובאת ב'ארחות רבינו' (פיאות הראש והזקן א'-ב') 'אמר לי מו"ר שהיה מספר את מרן החזו"א זצוק"ל, והראה לו מרן שיעור הפיאה מהמקום שמעגל השערות שמעל האוזן מתחיל להשתפע לצד הפנים, ומשם עולה בשפוע עד הפינה העליונה במצח - שמתחברים שם שערות הצדע עם שערות הראש, כל השערות שבתוך שטח זה - פאה, ושאר השערות מיותרים [כפי שצייר הקה"י]. למי שנתקרחו השערות בזויות המצח מסתבר שהפאה מתחילה מהפנה שלצד הצדע ולא מהזוית שלצד המצח'.
עד כאן חידושו של היד הקטנה, שהועתק בדרכי תשובה ובתשובות והנהגות וכך סבר הקה"י, אך לא זכיתי לעמוד על דבריו, שהרי מדוע לומר שהגדרת 'שיער הראש' ו'שיער הצדעים' שונה בין מי שיש לו מפרץ ובין מי שאין לו מפרץ, ובפרט שבד"כ גם מי שיש לו מפרץ - פעם לא היה לו מפרץ אלא שהחל להקריח, ונמצא שאותו שיער שלו - השתנתה הגדרתו. ואף שכעת הסרת השיער שמעל הצדעיים נראית כהשוואת השיער שמאחורי אזנו ועד החלק הפנימי של המפרץ, אולם התורה הרי לא אסרה לספר את שיער הראש בנקודה גבוהה מעל הצדעים למרות שנוצרת לו 'השוואה' של גבול תחתון חדש, אלא לכאורה אסרה רק להשוות את הגבול התחתון של שיער הראש הבסיסי, והגדרת 'שיער הראש' לא אמורה להשתנות מחמת זה שהוא הקריח, כי בהקרחה הרי 'שיער ראשו' אמנם הקריח, אבל 'שיער הצדעים' האסור בגילוח לא פתאום נמשך ועלה למעלה. כפי שמצאנו בהנחת תפילין שיש להניחן במקום שהיה בו שיער - אף שכעת הוא הקריח ואין שם שיער (בן איש חי א' חיי שרה א'), כך גם כאן השיער שגדל מעל הצדעים הוא עדיין שיער הראש שמותר לגלחו, אף שבכך נוצרת 'השוואה' בין אחורי אזנו לעומק המפרץ, וצ"ע.
♦
גילוח כל הראש
שנינו (נזיר נ"ז.) 'שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם: מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה, ואומר: אם אני הוא טמא - קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, ואם אני הוא הטהור - קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך...', ומבואר בגמ' (נזיר נ"ז:) '... ולוקמא בגדול והקפת כל הראש לא שמה הקפה? מדלא מוקים לה הכי שמע מינה קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה... לימא הקפת כל הראש תנאי היא... אלא דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה...'.לשון הרי"ף (מכות ד'.) ובה"ג (ל"ח) שהמקיף כל ראשו 'חייב', וכ"כ בשו"ע (קפ"א ב') 'בין שגילח הפאות בלבד, בין שגילח כל הראש עם הפאות - חייב' - ובפשטות כוונתם לדאורייתא. אמנם הראבי"ה (תתקמ"ז) כתב 'וקיימא לן כמ"ד הקפת כל הראש שמה הקפה מדרבנן', וכ"כ שם בשם הבה"ג (ל"ח). הוסיף הראבי"ה שלדעת הרי"ף אפשר להקיף את כל הראש לחולה '...בעניין שמגלחין שער הראש לחולים, ולהקל אם לא ישייר שער הצדעים - דתו לא הוי הקפת כל הראש'.
סיכום: הגבול העליון של איסור הקפת הראש הוא מהשיער הסמוך למצח - שממנו ולאחור השיער מתחיל להשתפל למטה לפאה, ועד השיער הסמוך מעל האוזן - שממנו ולפנים השיער מתחיל להשתפל למטה לפאה. חידש היד הקטנה שבאנשים שיש להם מפרץ במצחם - מעיקר הדין אסור להסיר את השיער שמהמפרץ ומטה, ושנהגו גם אלו שאין מפרץ במצחם שלא להסיר את השערות שמעל הגבול העליון שמעיקר הדין היה מותר להם להסירו - מחמת אותם האנשים שיש מפרץ במצחם. חייבים על גילוח כל הראש עם הפאות אף שכעת לא ניכרים כלל 'אחורי אזנו' ו'צדעיו'
♦
מה הגבול התחתון של הפאה האסורה בהקפה
הגבול התחתון של פאות הראש לא התפרש להדיא בגמ'. כתב השו"ע (יו"ד קפ"א ט') 'שיעור הפאה... ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם', וכ"כ הפוסקים (כגון חכמ"א פ"ט ט"ז), אלא שלא ברור להיכן בדיוק הכוונה, שאם כוונת 'לחי התחתון יוצא ומתפרד' לבליטה לאחור של עצם הלסת כשלשה ס"מ מתחת לאוזן - הרי שמקום זה מרוחק ביותר מהראש, ומדוע להניח שמי שגילח מעל מקום זה השווה את אחורי אזנו למצחו, ואם מקום זה הוא מקום מפרק הלחי שמול נקב האוזן - מדוע קראוהו 'למטה מן האוזן', וננסה לבאר את מקורות הדבר.♦
איסור הגילוח עד מפרק הלסת
איתא בתוספתא (מכות ד' י') 'המקיף פאת ראשו... וחייב עליו שתים אחת בראש הצידעה מיכאן ואחת בראש הצדעה מיכאן', ויש לדון מה גבולן התחתון של פאות הראש, שמתחת לשם השיער נחשב כפאות הזקן המותרות בגילוח במספרים כעין תער. מדברי רש"י (שבועות ב':) 'ופאה לשון סוף וקצה... מקום חיבור הגלגולת עם הלחי והן מקום הצדעין' - ברור שכוונתו למקום חיבור העצמות בצד האוזן, וכ"כ המפרש (מכות כ"א. ד"ה חייב) לגבי פאות הראש 'דשתי פאות יש לו לראש, שהראש כשתי חתיכות: מקום השיער חתיכה אחת, ומקום הפנים והזקן חתיכה אחת, ומתחברות זו עם זו בצד האוזן מלפניו, מקום שלועזין טנפל"א [=רקה], ושם נקרא פאה - ששם סוף הראש מקום חיבור הפרקים', וכ"כ הר"ש משאנץ (על ספרא קדושים ו' ג') 'אלו הצדעים בי פירקי דרישא מקום שמתחבר עצם הגולגולת עם עצם הלחיים, ולמטה משם פיאות הזקן שתים', וכ"כ הראב"ד (על ספרא קדושים ו' ג') 'פאת ראשכם סוף ראשיכם אלו הן הצדעים, פי' מקום שמתחברין עצם הגולגולת עם עצם הפנים והלחיים, מאותו מקום החיבור [ולמעלה (י.ש.)[3]] שער הראש יורד מכאן ומכאן כמין זנבות, ואותן נקראות פיאות הראש, והיינו בי פרקי רישא דמפרש במסכת מכות, ולמטה מאותו מקום החיבור נקראו מפאות הזקן שהן תחלת הזקן...'. וכן הוא בלשון המאירי (מכות י"ג.) '... מקומות שמתחבר בהם עצם הגלגולת שבו השער עם הלחי העליון שבו הפנים והאזנים שהם הבליטות שעל האזנים... לחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה, ומקום בליטתו הוא סמוך לאזן כנגד הנקב מצד הפנים'. וכך הבין הפרישה (קפ"א ב') בדעת רש"י 'ומתחבר זו עם זו בצד האוזן מלפניו'. וכ"כ בתשובות והנהגות (ד' קצ"ח) 'במשמוש היד מרגישים שיש בליטה בצדדין שנמשך עד קרוב לסוף האוזן ואז מתפרד ומתחיל הלחיים, ועד שם נקרא פאת הראש', ובד"כ מקום זה מקביל למ"ש (בקונטרס מגד גבעות עולם) בשם האג"מ זצ"ל שמיקום פאות הראש תלוי במקום שצמחו שערותיו בהיותו נער.♦
ספק שמא עד תחת האוזן
אמנם, לכאורה בדברי המפרש עצמו מתבאר שפאות הראש נמשכות עד מתחת לאוזן, שהגדיר (מכות כ"א. ד"ה שתים) היכן מתחילות פאות הזקן [וממילא מעליהן הן פאות הראש]: 'פרק ראשון של זקן, היינו תחת האוזן - מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה...', ועוד כתב 'אחד למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד שם - ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ששם מתחלת הזקן' - דמלשונות 'מתפרד' ו'שלחי התחתון יוצא' לכאורה ברור שהכוונה היא לפרק של הלחי [הלשונות 'למטה מן האוזן מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד' מובאות גם ברבינו יהונתן (מכות ד'.), רבינו פרץ (על הסמ"ק ע"א ח'), שו"ע (קפ"א ט'), לבוש (קפ"א ט'), ב"ח (קפ"א ז'), חכמ"א (פ"ט ט"ז), בה"ל (רנ"א ב' ד"ה אפילו), ועוד].ניתן לומר כמה דרכים כיצד ליישב את כוונת המפרש: א. רק לגבי פאות הזקן כתב המפרש שהן תחת האוזן - אך פאות הראש מסתיימות גבוה יותר, במפרק (ארץ צבי ג' ו' [ולפ"ז פאות הזקן נקראות 'פאות' כי הן בזווית, כהגדרת הראב"ד]), ולפ"ז השטח שבין מפרק הלסת ובין האזור שתחת האוזן - אינו בכלל פאת הראש וגם לא בכלל פאת הזקן, וכ"כ הריטב"א (מכות כ"א.) '...והשערות שבאותו הפרק הם מה שיש בגופו של פרק זה, כי היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה, לא מפאת הראש - שהרי אינם בראש, ולא מפאת הזקן - שאינם מכלל שערות פאות הזקן כלל'. ב. כוונתו לתחת נקב האוזן ולא לאליה שבתחתית האוזן, וממילא מקום חיבור פאת הראש והזקן הוא במפרק הלסת [מאירי (מכות כ':) בהגדרת הלחי העליון שעד אליו הם פאות הראש 'בבליטה היוצאת סמוך לנקב האזן מצד הפנים וכנגד נקב האזן מצדו', וכ"כ יוסף אומץ (דיני פאות, להחיד"א) 'קודם שזכינו לקדושת ספר כוונות בת"ל נהגתי השיעור עד נקב האוזן, כי מלישנא דגמרא המשוה צדעיו לאחורי אזנו - משמע לי שהוא שיעור זה']. ג. כוונתו לא לבליטת העצם שבצד האוזן אלא להתרחבות רוחב הזקן לאחור - שבד"כ תחת האוזן, ועד שם נמשכות פאות הראש [אך זה מאד קשה בסברא, שאם הכוונה לא למפרק הלחי שמול אמצע האוזן אלא להתרחבות לאחור של הלסת שתחת האוזן - כיצד יתכן שעד מקום כל כך נמוך (כשלשה ס"מ מתחת לסוף האוזן) משתייך לשיער הראש ולא לשיער הזקן? ועוד, וכי כשמגלח כל כך נמוך יכול להחשב שהשווה את אחורי אזנו למצחו?]. ד. כוונת השו"ע שהביא את המפרש - רק עד אליית האוזן, שמשם ואילך אינו קרוי אוזן, שהיא מעט נמוכה יותר מהמפרק 'אפשר דמחמיר בשו"ע מדרבנן עד אחר כל האוזן - דאין אנו בקיאים כ"כ בצימצום שיעורים', אבל מן התורה די עד המפרק (אמרי יושר ב' קפ"ג ב', מובא בשמו גם בתשובות והנהגות ד' קצ"ח).
מו"ר הגרז"מ קורן שליט"א הוכיח שמקום הפאה הוא עד מפרק הלסת מלשון המשנה (נגעים י' ט'): 'איזה הוא זקן - מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת' - שלשון זו מעידה על המפרק, וממה שפשוט שהמקומות ששער גדל אצל ילד לפני שזקנו מתחיל לצמוח רק הם בכלל פאות הראש - וכידוע ששיער זה נמשך רק עד המפרק (ב"ח קפ"א ז'), וכן רואים אצל מי שצבע שער ראשו שונה מצבע זקנו - שמקום ההתחלפות הוא במפרק (ארץ צבי ג' ו'), וכן ממה שראיתי אצל חולה ל"ע שנשרו שערות ראשו אולם זקנו נשאר - שמקום החיבור היה במפרק ולא בתחתית האוזן [אך יתכן ששם ההקרנות כוונו רק לחלק זה של הראש, רח"ל]. ואף שבמשנה בנגעים מוכח שמקום סוף הראש הוא במפרק אולם באותה משנה גם מבואר שאין מקום בשערות הפנים שאינו לא זקן ולא ראש 'הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהם...' - וממילא פשוט שמה שאינו ראש הרי הוא זקן, וכן פשוט שמה שאינו זקן הרי הוא ראש. וממילא כשנחזור לדייק את דברי המפרש בכמה מקומות שמשמעותם הפשוטה היא שהזקן מסתיים מתחת לאוזן במקום שמתרחב - הרי שמעל זה הוא הראש, דלא כמשמעות הפשוטה של משנתנו. ואף שהיה מקום לומר שהשטח שבין הראש לזקן אמנם נחשב זקן אלא שאין חייבים על גילוחו בתער - אלא שאין זה מסתבר, שהרי החיוב הוא על מקום הפאות, דהיינו על גילוח הקצוות, ומה לנו יותר קצוות מזה, והשיב הרב קורן: '... איני בא להחליט אם ניתן לדחוק במפרש את הדברים או שבאמת על פי המבנה שיש לנו בראש אכן אין לנו דרך ליישב את הדברים בעולם הזה' [ולענ"ד אפשר ליישב עפ"י הראב"ד (על הספרא קדושים ו' ג') ש'פאה' אינו רק מלשון קצה, אלא גם מקום שנמצא בזוית 'וכל דבר שיש לו קרנות או ארבעה או שלשה או חמשה נקראו פיאות... ומפני שהיא זוית נקראת פיאה', ובפרט שכך כתב להדיא הריטב"א (מכות כ"א.) '... היורדים למטה בחתיכת הפנים אינם מכלל שום פאה, לא מפאת הראש - שהרי אינם בראש, ולא מפאת הזקן - שאינם מכלל שערות פאות הזקן כלל'].
סיכום הגבול התחתון של פאות הראש האסורות הוא מקום המפרק שבין הגולגולת ובין הלחי, וניתן לחוש בו כשנוגעים בלחי ופותחים וסוגרים את הפה - והוא בד"כ המקום שעד אליו צומח שיער ראש הנערים שזקנם עדיין לא גדל. יש שהחמירו שהאיסור הוא עד מול סוף האוזן, אך נראה שהדעה הראשונה היא העיקרית.
♦
מה רוחב הפאה האסורה בהקפה
די שתהא הפרדה ניכרת
איתא בגמ' (מכות כ':) 'ת"ר פאת ראשו - סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו - זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו', כלומר האיסור המבואר בגמ' הוא שהאזור החָלק משערות שמאחורי אזנו [=החֵלק העליון שמאחורי אזנו] יושווה לאזור החלק משערות שבמצחו, ע"י הסרת פאות הראש שמהוות הפרדה בין החלק האחורי והקדמי. בפשטות די בהפרדה כלשהי, ולא נאמר בה בגמ' שיעור רוחב מסויים שצריכים להשאיר בו את השערות, אלא די שיראו כמופרדים, וכ"כ הריטב"א (מכות כ"א., מובא גם בב"י בבדק הבית קפ"א ט') 'לפי שהשערות בצדעא הם בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער שבראש לפניו במצחו ולאחריו באזניו, וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ ממקום צמיחת השער שבמצחו ואחורי אזניו, ויהיה הכל שוה - יראה מקום הצדעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק, וישאר הראש בעיגול מוקף ועומד כבכוליאר [='כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש' (רע"ב שבת ו' ג')]'. וכ"כ הרמב"ם (ע"ז י"ב ו') 'ופאה זו שמניחים בצדעים לא נתנו בו חכמים שיעור'. וכך הסיק הב"י (קפ"א ט') מדברי רש"י 'אחורי אזנו - אין שער כלום, וכך במצחו - אין שער כלום, אבל בצדעיו שבאמצע - יש שיער, ואם הוא משוה ונוטל כל השיער שבצדעיו למדת אחורי אזנו - זהו מקום סוף הראש... משמע דלא מיתסר לגלח קצת מרחבה של פאה - דהא כיון דמשייר מקצת הרי אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, וקצת יש לדקדק כן מדברי רש"י שכתב ואם הוא משוה ונוטל כל השער שבצדעיו וכו' - משמע דדוקא בנטלו כולו הוא דאסר, אבל ליטול קצתו שרי, ועל כרחך ברוחב איירי - דבכהאי גוונא אף על פי שיטול קצתו עדיין אינו משוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו עד שיטלנו כולו'.אמנם, הרמב"ם הוסיף שיש בזה שיעור מדברי חכמים 'שמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות', וגירסת הסמ"ק (מצוה ע"ה, וכ"כ עוד ראשונים) בדעת הרמב"ם היא ד' שערות 'וכתב הר"מ בר מיימון שצריך להניח במקום הפיאות ד' שערות'[4]. כתב החת"ם סופר (יו"ד ב' קל"ט) ששיעור זה הוא מפני מראית העין '... רק שמקובל בידם מחכמי אחרונים או אפילו מחכמי התלמוד משום מראית העין להשאיר מ' שערות שלא יראה כמשוה הצדעים עם אחורי אזניו'.
♦
החשש בכל רוחב הפאה
הסמ"ג (לאוין נ"ז) תמה על שיעורו של הרמב"ם 'אומר אני שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות (ד' ד') יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף'. וביאר הב"ח (קפ"א ז') את קושיית הסמ"ג שאם אכן יש שיעור שערות שעדיין נחשב כפאה - לא היה מתחייב בתלישת הרבה שערות מפאה מלאה, שאינו דומה לתלישת שערות בשבת ובנגעים, שמתחייב על תלישת שתי שערות בלי קשר לכמה שערות נותרו שם 'דפיאה ודאי שאני, דכיון שהניח השיעור - תו לא מיחייב אפילו תלש הרבה שערות'. לכן חייבים להעמיד את התוספתא המחייבת בתלישת שתי שערות כשתולש את שתי השערות האחרונות שנותרו שם 'אלא ודאי צריך לומר דמיירי במגלח תחלה כל השערות ולא הניח אלא השיעור של פיאה בלבד - וקאמר דאם תולש אחר כך שתי שערות מן השיעור שהניח חייב'. ואם כך יש להוכיח שלא שיערו חכמים בד' שערות כי אז היה מתחייב גם בתלישת שערה אחת מתוך הארבע כי מיעט את השיעור 'דאם כדעת הרמב"ם דשיעור הפיאה האחת היא ארבע שערות - אם כן למה אמר דבתולש שתי שערות חייב, הלא אפילו בתולש אחת מן הארבע נמי חייב כיון דלא נשאר שיעור פיאה שצריך להניח'. וגם לא ניתן לומר שפטור בתלישת שערה אחת בלבד מתוך הארבע - כי אז היה מותר לכתחילה למעט את הפאה ולהותירה בג' שערות 'ואם אתה אומר דבתולש שער א' פטור כיון שנשארו ג' שערות - אם כן לכתחלה נמי ליסגי בג' שערות'. לכן מוכרחים לומר שכלל אין שיעור לפאה שמותר לתלוש את השערות היתרות על שיעור זה 'אלא ודאי דלא נתנו חכמים שום שיעור לפיאה, דלא כהרמב"ם דיש שיעור לדבר'. וסיכם הב"ח את דעת הסמ"ג 'אלא צריך להניח כל השערות שגדלו במקום הפיאה באורך וברוחב, ולכן אם תלש שתי שערות חייב משום בל תקיפו, כך היא דעת הסמ"ג באין ספק'. כך גם ביאר הב"ח את כוונת הב"י, שכתב 'ונראה דכיון דספיקא דאורייתא היא יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו (לפי תיקון הבדק הבית) ועד למטה מן האוזן - מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער', וכ"כ בשו"ע (קפ"א ט') 'שיעור הפאה ... וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד', וכ"כ הפוסקים (כגון הב"ח קפ"א ז', הגר"א קפ"א י"ד, חכמת אדם פ"ט ט"ז).♦
החשש בכל רוחב הפאה אינו מעיקר הדין
אמנם, הכרעה זו אינה מוסכמת, כמ"ש לעיל שמשמעות החת"ם סופר היא ששיעור מ' שערות הוא רק מפני מראית העין [ולפ"ז התוספתא מיירי מעיקר הדין, שהתולש את שתי השערות האחרונות של הפאה חייב, כפי שכתב הב"ח בתחילה, ואה"נ שמפני מראית העין יש להותיר שיעור גדול יותר, אך לא מתחייב על תלישת שתי שערות משיעור זה (י.ש)], ובפשטות סבר שכך הדעה העיקרית, וכ"כ בשו"ת זרע אמת (יו"ד ליקוטים דף קצ"ג) '... וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד, עי' ב"י שכתב כן דרך דחיה, אבל מדברי הרמב"ם מבואר להיפך דא"צ להניח כל הרוחב... לא ידעתי מקום לספיקו של הרב ב"י בדבריו, וגם מלשון הגמ' מבואר דדי שלא ישוה אחרי אזנו לפדחתו, וכן נראה מדברי הריטב"א... אכן הב"ח דקדק להיפך מדברי הסמ"ג... ומ"מ משאר הפוסקים אינו נראה כן, וכן הוא מנהגנו', וסיכם שבט הלוי (ה' ק') שהגדרת האיסור לדעת הרמב"ם ורש"י 'מה"ת פי' לא תקיפו - לא תגמור להקיף... ושיעור ארבעים שערות הוא רק שיעור זקנים', ולדעת הסמ"ג הנמוק"י והראבי"ה 'נאסר אפילו תחילת הקפה מה"ת, ולא תקיפו פירושו אפילו לא תתחיל להקיף', וסיים שדרך זו דחוקה, ושפשטות הש"ס וראשונים דלא כסמ"ג ותוספתא, אלא פירוש לא תקיפו הוא לא תגמור להקיף, 'מ"מ, כבר תורה יוצאת מרבינו הב"י לחשוש לכל החומרות, וכל רוחב השטח אפילו יותר ממ' שערות לא תגע בו יד'.סיכום: פשטות הבנת רש"י והרמב"ם היא שאיסור הקפת הראש היא הסרת ההפרדה שבין מצחו ואחורי אזנו, ודי בפאה ברוחב של כמה שערות כדי שההפרדה תתקיים, וכתב הרמב"ם שאין להפרדה זו שיעור מן התורה, אך שמע מהזקנים שיש להניח ארבעים [ויש גורסים 'ארבע'] שערות, וביאר החת"ם סופר שהוא מפני מראית העין [ומשמע שנקט כשיטה זו עכ"פ מעיקר הדין]. אמנם, הסמ"ג מקשה על שיעורו של הרמב"ם מדברי התוספתא המחייבת בתלישת שתי שערות, וביאר הב"ח שהתוספתא לא סברה שיש שיעור לשערות, ויהא אסור אף לתלוש שתי שערות מפאה מלאה, ולכן כתב הב"י שמספק דאורייתא אין לגזוז את השערות בכל רוחב הפאה, וחשש לזה בשו"ע. אשר על כן יש להזהיר את הספר שלא יגזוז במספריים פס מעוגל בסמוך לאוזן כדי שלא למעט מרוחב הפאות.
♦
כמה אורך שיער צריך להשאיר מהשיער[5]
מושכל ראשון
מושכל ראשון הוא שמאחר שהקפת הראש האסורה היא 'כמנהג הכמרים' (ראבי"ה תתקמ"ז, נמוק"י מכות ד'., וברמב"ם ע"ז י"ב א' כתב 'כמו שהיו עושין עובדי עבודה זרה וכומריהן'), וכן, מאחר שלכמה ראשונים ההקפה האסורה היא רק בתער - הרי שהאיסור הוא דוקא כשמסיר את השיער לחלוטין [כפי דרך הכמרים, וכפי שהמציאות לאחר השימוש בתער].התבאר לעיל שלדעת הרמב"ם מותר לגזוז את פאות הראש במספריים, ושהשו"ע כתב שיש לחוש לשיטת תוס' והרא"ש האוסרים לגלח ב'מספרים כעין תער', ועוד התבאר שהחת"ם סופר הבין שה'מספרים כעין תער' הן מספריים חדות כך שכל להב מסוגל לחתוך את השער [וזה לא מצוי לא במספרים שלנו ולא במכונות הגילוח שלנו!]. לדעת הרמב"ם האוסר להקיף את הפאות רק בתער - פשוט שבגזיזה במספרים [וה"ה במכונת גילוח שעקרון הפעולה שלה הוא כמספרים, כמו כמעט כל מכונות הגילוח המצויות] אין צורך להשאיר שום שארית שיער. אמנם, לדעת האוסרים להקיף את הפאות גם במספרים כעין תער - יש לדעת מה אורך השיער שצריך להשאיר בעת גזיזתו במספרים כדי שלא יחשב 'כעין תער'.
♦
הסוגיא והראשונים
הרא"ש (מכות ג' ב') דן באיסור הקפת הראש, וחידש שהקפת הראש חמורה מגילוח הזקן, ששם רק נאמר שלא להשחית [והרי גילוח שיש בו השחתה הוא רק בתער] - ואילו איסור הקפת פאת הראש תלוי במה שמשווה את צדעיו לאחורי אזנו - וזה אסור גם במספרים כעין תער "דכיון שלא נתפרש בו 'השחתה' כמו בזקן, א"כ משמע דבהשוואה כל דהוא גם חייב", ולדבריו חייב להשאיר בפאת הראש שיער שיהווה הפסקה בין צדעיו לאחורי אזניו, ושארית השיער צריכה להיות מספיקה - כדי שלא להחשב 'כעין תער'.המושג 'מספרים כעין תער' לא נאמר בגמ' לגבי גילוח הזקן או הקפת הראש, אלא לגבי נזיר ולגבי איסור 'לֹא יִלְבַּשׁ'. לגבי נזיר נאמר 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ', ולמדנו (נזיר מ'.) שגם בשאר המעבירין אסור '... לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער, בתער אין במידי אחרינא לא, והקתני מנין לרבות את כל המעבירין [כמ"ש 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ']? אלא אימא כעין תער'. ולגבי לא ילבש אמרו (נזיר נ"ח:) 'אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער, מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה? הא בתער הא במספרים, והא רב נמי בתער קאמר? כעין תער'. ואילו לגבי גילוח הזקן רק אמרו (מכות כ"א.) 'יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב? ת"ל לא תשחית, אי לא תשחית יכול אם לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב? תלמוד לומר לא יגלחו, הא כיצד גילוח שיש בו השחתה - הוי אומר זה תער'. ולגבי הקפה איתא (מכות כ'.) 'ת"ר פאת ראשו - סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו? זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו'.
♦
לשונות עמודי ההוראה ש'כעין תער' הוא השחתת השיער
מצאנו לשונות ראשונים ופוסקים רבים שניתן ללמוד מהם שהבינו שהמושג 'כעין תער' משמעותו השחתה מוחלטת של השיער [דנו לגבי נזיר, שער בית השחי, פאות הראש ופאת הזקן]:א. תוספות (נזיר ל"ט. ד"ה נזיר) 'שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער', (נזיר ל"ט: ד"ה ת"ר) 'בקוצץ מעיקרו לגמרי כעין תער', (נזיר ל"ט: ד"ה כל) 'כעין תער - מעיקרו משרשו לגמרי', (נזיר מ'. ד"ה ובתער) 'כעין תער שעוקר השער ומשחיתו מעיקרו', (נזיר מ'. ד"ה נשא) 'מאי שלא בתער - שלא כעין תער, ואפילו סך נשא נמי' [מוכח מתוס' שכעין תער הוא כשהתוצאה היא כלאחר סיכת נשא, עיי"ש].
ב. וכן מדויק מלשון הרמב"ם (נזירות ה' י"א) 'נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער'.
ג. הסמ"ג (לאוין רמ"ג-ר"נ) כתב 'נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער' [ויש מקום עיון, שכאן כתב שנזיר שגילח שערה אחת לוקה, ואילו בלאוין נ"ז כתב שבתלישת שתי שערות חייב משום נזיר ומשום מקיף, ואם מתחייב בתלישת שתי שערות הרי ששיעור השיער מתאים לשיעור המשנה 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', ועם זאת כתב הסמ"ג שנזיר לוקה על קציצת השערה מעיקרה - שבודאי אין בה כשיעור].
ד. הרא"ש (נזיר ל"ט: ד"ה למימרא) 'א"נ בכעין תער מודו דלקי בכל המעבירין, והכא פליגי כששייר מן השער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשו לעיקרו'. הרא"ש (מכות ג' ב') כתב שמספריים כעין תער אינן משאירות שארית שער ולכן אסורות גבי איסור הקפת הראש כי צדעיו מושווים לאחורי אזנו ופדחתו [פירוש, החלק שללא שערות שמאחורי אזנו ממשיך בקו ישר עד המצח - ללא הפסקה בשערות הצדעיים], ומוכח שהבין שהגזיזה 'כעין תער' אינה משאירה שארית [וזאת אם נפרש ש'צדעיו מושווים לאחורי אזנו ופדחתו' היינו ללא שערות כלל, כמו שהמציאות מאחורי האוזן ובמצחו, אך אם נפרש שגם שערות קצרצרות שבצדעיים נחשבות כאילו אין שערות - אין ראיה, אך לא מסתבר לי שלכך כוונתו כי סוף סוף הצדעיים אינם מושווים לאחורי אזנו ופדחתו].
ה. רבינו יהונתן מלוניל (מכות ד'.) 'אלא כי אמר רב במספריים, ומותר אפילו בית השחי ובית הערוה אפילו כעין תער - שמניח בסמוך לבשר' [כלומר שמניח את המספריים בסמוך לבשר, ואינו נ"ל שכוונת 'שמניח בסמוך לבשר' היינו שמניח מעט שער כי הרי כאן משמיע את קצה החידוש שבהיתר ('אפילו כעין תער... אפילו הכי מותר') ולא בא להשמיע הגבלה בהיתר (אא"כ נפרש שכוונתו 'שמניח בסמוך לבשר' - שנשארות שערות בעובי הזוג)].
ו. המפרש (נזיר נ"ח:) 'כעין תער - שגזז במספרים בסמוך לבשר כעין תער'. ז. ריטב"א (מכות כ"א.) 'משורת הדין כל שהוא במספריים אפילו כעין תער מותר, אבל מדת חסידים שלא לעשות כן מפני חשד הרואים' [כלומר שלאחר הגזיזה 'כעין תער' נראה ממש כאילו גילח בתער - ולכן חשש שיחשדוהו שגילח בתער, וברור שהבין שהדמיון בין מספריים כעין תער לבין תער הוא בתוצאה].
ח. רבינו פרץ (מכות כ'.) 'מכאן ראיה דהקפת הראש אינה אסורה אלא בתער, אבל במספריים שרי מדקתני המשוה צדעיו - ובמספריים אינו יכול להשוות, אבל תער אינו מניח מן השער כלל'.
ט. ב"ח (קפ"א ג') 'שגזזו במספריים בסמוך לבשר כעין תער'
י. ש"ך (קפ"א ב') 'שגוזז במספריים סמוך לבשר כעין תער'.
יא. ביאור מהר"ר זק לסמ"ג (ל"ת ס') 'כעין תער - שגזזו במספרים בסמוך לבשר כעין תער... וי"מ שהחליקו יפה יפה כאילו סיפר עם תער, וכן מפורש לקמן (ל"ת ר"נ) והוא שקצצה מעיקרא כעין תער'.
יב. פרישה (יו"ד קפ"א ג') 'במספריים כעין תער - רצה לומר לספֵר כל השער עד שיהיה חלק כאילו סיפר בתער'.
יג. הון עשיר (כלים י"ג א') 'מספרים כעין תער הם אותם שהחלק העומד על הראש הוא חד מאד שמגלח כמו תער, שהרי בהיותו כך נמצא שמשחית השער בו כמו בתער שמשחית השער ומגלחו עד שאינו נראה מעל העור כלל'.
יד. נודע ביהודה (תניינא יו"ד פ') 'היום מגלחים במספריים עד העיקר'. טו. מלבי"ם (ויקרא י"ט ע"ד) 'המגלח במספרים כעין תער - ר"ל שמגלח עד עקרי השערות, ואם גוזז ומשייר בא לשון גזיזה'.
טז. קיצור שו"ע (ק"ע א') 'מספריים כעין תער דהיינו סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר'.
יז. חכמת אדם (פ"ט ט"ז) 'כעין תער - דהיינו שמגלח סמוך לבשר ולא משייר כלום מן השערות סמוך לבשר - חייב [בפאות הראש]... כעין תער - דהיינו סמוך לבשר, ולכן אם צריך לגלחם [את פאות הראש] לרפואה - יזהר שלא יגלח סמוך לבשר ממש, ואז מותר לכולי עלמא'.
יח. שו"ת שאול שאל (ק"ז) 'אע"ג דבמספריים כעין תער הוא משחית גם שרשי השערות - מ"מ אינו חייב בזקן'.
יט. בה"ל (רנ"א ד"ה אפילו) כתב 'מעבירין את הפאות סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל, ויש בזה חשש דאורייתא, והיה להם לשייר עכ"פ קצת מן הקצת'.
כ. המנחת יצחק (ד' קי"ג) הוכיח שיש במציאות מספריים שיש בהן השחתה שהרי בנזיר (ל"ט.) אמרו שנזיר שגילח בין בזוג בין בתער חייב, ופירשו תוס' שעָקר השער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער.
כא. תשובות והנהגות (ד' קצ"ח) 'הכי טוב אם אין בקיאין היטב מהיכן מתחיל מקום הפאות, שגם את שער הראש לא יגלחו לגמרי, והיינו שלא ישתמש שם במספר אפס סמוך לפאת הראש למעלה'.
מבואר בדבריהם להדיא דמה שהרא"ש החמיר במספריים כעין תער, פירושו שלא נשאר כלום מהשיער, אלא די במקצת מן המקצת [ופשוט שאין זה השיעור של לכוף ראשו לעיקרו].
♦
אמנם, משמע מכמה מקורות ש'כעין תער' משמעותו שישאר שיעור ארוך יותר של שיער, או אף 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'
המשנה בנדה: לכאורה היה מקום לפשוט את שאלה זו משיעורי המשנה המפרטת החל מאיזה אורך יש לשיער שֵם 'שיער', ואם משיירים בו שיעור זה אחר הגזיזה - ברור שהגזיזה מותרת. אמנם, בהמשך יתבאר שאף שיש מי שלמד ממשנה זו לנדו"ד - בפשטות לא מסתבר ללמוד ממנה.שנינו (נדה נ"ב:) 'שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל, רבי אליעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן, רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג' - שבפחות מכן אין לו שֵם 'שיער', ואומרת הגמ' 'אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר'. נחלקו הראשונים אם השיעור הגדול מביניהם הוא 'לכוף ראשן לעיקרן' (רמב"ם אישות ב' ט"ז) או 'שיהו ניטלות בזוג' (רש"י נדה נ"ב:, אלא שלגירסת מהרש"ל הוא מרובה רק משיעור קריצת הצפורן ולא משיעור לכוף ראשן לעיקרן, וגם המלמד להועיל (ב' ס"ד) שהסביר את רש"י כפשוטו כפי שגם הבין בדעת רש"י האו"ז (א' חליצה תרע"ב ד') - ביאר שכוונת רש"י למספרים שאינן חדות, ויש לאחוז את השיער באצבעות כדי שניתן יהיה לחותכו במספרים אלו, וממילא הוא שיער ארוך).
שיעורי המשנה נאמרו לגבי השיעור המוגדר של שתי שערות שחורות בפרה אדומה, בשיער הגדל בנגע צרעת, ובסימני גדלות של בן ובת, אך עדיין צריך לדעת אם שיעורים אלו מגדירים שֵם 'שיער' גם לעניין הקפת הראש [ותגלחת הזקן], או שאיסור הקפת הראש כלל לא תלוי בכך שישאר שֵם 'שיער' על השיער הנותר אלא רק במה שצדעיו מושווים לאחורי אזנו. ההתבוננות בלשונות הראשונים והפוסקים מגלה שכמעט שאיש מהם לא קישר את שיעור זה לאיסור הקפת הראש, ומסתבר שהטעם שלא תלו את האיסור בשיעור המוגדר כ'שֵם שיער' הוא מפני שכאן התורה לא סתם אמרה שצריך שיהיו שערות בפאות הראש [שאז היינו תולים זאת בשיעור שיער], אלא רק אמרה שאסור להקיף את פאת הראש, וביארה הגמ' שהאיסור נעשה כשהוא חותך את פאות הראש כך שאחורי אזנו מושווים לצדעיו, אך אם נותר עדיין שיער קצר בפאות הראש המפריד בין צדעיו ואחורי אזנו - מסתבר שדי בזה, כי בפועל אינם מושווים [כפי שלגבי איסור תגלחת הזקן התורה תלתה זאת ב'השחתה' ולא בכך שישאר שֵם שיער, שהרי מפורש בגמ' שמותר לגזוז את הזקן במספרים למרות שברור שלאחר הגזיזה כבר לא יהיה בשיער שיעור 'שיהו ניטלות בזוג']. לכאורה גם מסתבר ששיעורי המשנה לא חייבים להיות קשורים לנידון של פאות הראש, דבשלמא לגבי נידוני המשנה באמת צריכים להגדיר מה הוא 'שֵם שיער' כדי להחיל עליו דיני טומאת צרעת, גדלות, או לפסול את הפרה אדומה, אך כפי שלגבי תגלחת הזקן היה פשוט לנו"ב (יו"ד פ') שאין קשר לשיעורי המשנה, שהרי הוא אסר לספר את הזקן עד שלא יהיה בו דין שיער ולאחר מכן לגלחו בתער - כי אם לתער יש עדיין מה לחתוך הרי שאסור לחתוך בו אף שיער הקטן מהשיעור הקצר ביותר, כך יתכן שגם בנידון פאות הראש אין צורך ב'שֵם שיער', אלא רק שיהא ניכר ההבדל שבין הצדעים לאחורי האוזן, ומדוע יצטרכו לזה 'שיעור שיער'?
גם אם שיעורי המשנה היו קשורים להקפת הראש - הרי עיקר נידון המשנה היה לאיזה שערות יש 'שֵם שיער' ויעברו עליהם באיסור הקפה, ולמסקנת הגמ' היה צ"ל שאם הקיף שערות בשיעור הקטן של קריצת הצפורן [או כדי נטילת הזוג] - עבר בלאו כי לפני ההקפה היה לשיער 'דין שיער', אבל אין כל הכרח ללמוד מכאן שהמגלח פאת ראשו, ומשאיר פחות מהשיעור של לכוף ראשו - שיחשב שהקיף כי גרם לשיער שלא יהיה בו 'דין שיער'. ואכן, גדולי הפוסקים לא הביאו ראיה ממשנה זו לדין הקפת הראש, כגון הסמ"ג שאף שסבר ששיעור הקפת השיער בשתי שערות [ולכן לכאורה מתאים לנידון המשנה] - לא אסר לקצר את השערות במספרים.
ועוד, אם היה זה נכון ששיעורי המשנה נוגעים גם לאיסור הקפת הראש, הרי בפשטות גם הם היו נוגעים לאיסור תגלחת הזקן, והמסקנה היתה צ"ל שאסור לקצר את השיער לפחות מכדי לכוף ראשו - והרי מפורש בברייתא ובגמ' שמותר להתגלח במספרים, והשו"ע פסק שאפשר להתגלח אפילו במספרים כעין תער - שהוא שיעור פחות מכדי לכוף.
אמנם מצאנו שהחת"ם סופר (מובא בהמשך) דן בשאלה האם לאחר קיצור הזקן במספרים יהא מותר לגלח את השארית בתער, ונקט שאם אין בשיער שיעור קריצת הצפורן שהוא הקצר ביותר [לפי ביאורו דהיינו שהשיער נרגש בצפורן] - יהא מותר לגלח את השארית בתער [דלא כנו"ב האוסר כל עוד יש לתער מה לחתוך], הרי שהוא קישר את שיעורי המשנה לאיסור תגלחת הזקן. אמנם, עיקר דבריו הם להגדיר מה הוא השיער האסור בגילוח בתער, ואף שבשטף לשונו כתב שאם סיפר את השיער במספרים ולאחר מכן גילח את השארית בתער ממ"נ יעבור איסור, שהרי או שהשחית במספרים לפחות מכשיעור או שהיה שם שיער על השיער שגולח בתער - אך לא יעלה על הדעת שנעלמה ממנו גמ' מפורשת שמתירה לגלח את הזקן במספרים אף שבודאי כעת לא נותר בזקן שיעור 'כדי נטילת הזוג', אלא ע"כ שרק התכוון לומר שאם אכן הגזיזה במספרים היתה מוגדרת כ'השחתה' - הגמ' לא היתה מתירה זאת, ומאחר שהיא התירה - בהכרח שעדיין יש לשיער שם שיער - ויהא אסור לגלחו בתער. וכן היתה הוראת הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתיר להתגלח אם נותר בשערות שיעור כדי קריצת הצפורן [שלפי ביאורו של החת"ם סופר שהוא כשהזיפים נרגשים בצפורן - הוא בערך שיעור 0.4 מ"מ, ויתכן שהגריש"א הניח שבשיעור זה הוא כבר בודאי יותר מ'כעין תער', וכך יוצא גם מהמנח"י, אם כי לא מצאתי שום ראיה או מקור להגדרה זו].
ולנידון של הקפת הראש - מאחר שמבואר דכשיש שערות באורך של קריצת הציפורן עוברים על גילוחן באיסור של הקפת הראש - הרי בהכרח שהמגלח עד לשיעור זה אינו עובר באיסור זה.
דעת יחיד מצאנו שהתורה לשמה (בתשובות סי' שפ"ט) הצריך שיעור כדי לכוף - מחמת משנה זו, וכ"כ השערי זבולון מסברא שאם המשנה בנדה מיירי גם לענין פאת הראש - נמצא שמחלוקת התנאים שייכת גם לפאות הראש, ומאחר שהלכה כדברי כולן להחמיר - הרי אם אין בשיער שיעור של לכוף ראשו לעיקרו אין לו דין 'שיער', וסביר שהמגלח ומשאיר פחות מהשיעור הזה עבר על איסור הקפת הראש. אמנם, כשהדבר נוגע לדינא, הרי רבותינו גדולי הפוסקים ז"ל גילו לנו שאפשר לקצר את שערות פאות הראש גם לשיעור קצר בהרבה מכדי לכוף ראשו לעיקרו, ולא הביאו ראיה לאיסור ממשנה זו.
ספרא: איתא בספרא (קדושים ג' ד') 'ולא תשחית את פאת זקנך מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו, יכול אפילו גלחו במספריים כבתער יהיה חייב? תלמוד לומר לא תשחית פאת זקנך', ויש שהבינו את המילים 'במספריים כבתער' - שמדובר ב'מספריים כעין תער' ומאחר שמבואר כאן שההיתר בגילוח הזקן משום שאיננו בכלל 'לא תשחית' - הרי שמוכח שמספריים כעין תער אינן משחיתות, כלומר שאינן חותכות עד שרשי השער. אמנם, יש לדחות שהרי בספרא (מצורע ב' ב' ד') אמרו '...מה תלמוד לומר ראשו [של מצורע המגלח] ומה תלמוד לומר זקנו - לפי שיש בראש מה שאינו בזקן ובזקן מה שאין בראש: הראש אסור במספריים ובתער, והזקן אינו אסור במספריים ובתער', ומאחר שברור שאין כוונת הספרא במצורע לומר שמותר לגלח את הזקן בתער - ע"כ שכוונת 'במספריים ובתער' היא כגירסת תוס' (שבועות ב':) שגרסו בספרא 'במספריים כבתער' [וביארו שמדובר בראש הנזיר], כלומר שאינו אסור לגלח את הזקן במספריים כפי שאסור בתער, משא"כ גילוח ראש הנזיר אסור במספריים כפי שאסור בתער. מעתה, כפי שבספרא במצורע ביאור 'במספריים כבתער' איננו ל'מספריים כעין תער', אלא פירושו שאינו אסור לגלח את הזקן במספריים כפי שאסור לגלח בתער - כך גם בספרא בקדושים בפשטות הכוונה שאינו חייב על הגילוח במספריים כפי שחייב על הגילוח בתער, וכלל לא מיירי במספריים מיוחדות דקיקות, שבודאי לא היו האמצעי הרגיל לגילוח הזקן [כפי שגם היום אין רגילים להשתמש במספריים של צפרניים דקיקות לגילוח הזקן].
רמב"ם בנזירות: לגבי נזיר התרבו בגמ' מספרים כעין תער, אף שנאמר בו 'תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ', והרמב"ם (נזירות ה' י"א) כתב 'נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג והוא שקצצה מעיקרה כעין תער... ואם הניח ממנה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה שאין זה כעין תער', ולכאורה יש בלשונו סתירה שבתחילה כתב שלוקה כשקצצה מעיקרה כעין תער, ובסוף כתב שאם הניח ממנה כדי לכוף ראשה לעיקרה אינו לוקה - משמע שאינו לוקה כשהשאיר יותר מכדי לכוף ראשה לעיקרה (וכן הקשה בערוה"ש העתיד נזירות ט"ו ח'). רוב האחרונים לא עמדו על הקושי בלשונו, אלא כתבו שלדעתו לוקה אם הניח פחות מכדי לכוף [דלא כתוס']. הגר"ש בראך זצ"ל (שאול שאל צ"ט), והמנח"י (ד' קי"ג אות ה') חידשו שלפי הרמב"ם הזה ישתנה גם הדין בפאת הראש - שהמקצר את פאות הראש לפחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו עובר על איסור לא תקיפו, וביארו שזה מקור לחת"ם סופר (שו"ת החדשות ל') שכתב ששיעור אורך הפאות הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן (דבריו יבוארו בהמשך).
א. כדי לומר זאת צריכים להרכיב יחד שתי שיטות - את התוס' שאוסרים להסיר את השיער גם במספרים כעין תער, על הרמב"ם שניתן לדייק בלשונו שפחות מכדי לכוף הוא כעין תער, ומהיכי תיתי להחמיר יותר מהרמב"ם שכלל לא אסר במספרים כעין תער, וגם יותר מתוס' שאסרו רק כשעוקר השיער מעיקרו, או קצת יותר מזה? ומאחר שהמושג 'מספרים כעין תער' לא נאמר בגמ' בהקשר זה, אלא זו לשון מושאלת של תוס' לענין הקפת הראש - לא שייך ללמוד מביאור הרמב"ם למושג זה שנאמרו בהקשר לנזיר - לדברי תוס' שאמורים בהקשר לפאות הראש, ובמפורש חולקים על מה שיוצא מהרמב"ם. ב. עוד יש לומר שהרכבת השיטות כלל לא מוכרחת, כי באמת אין קשר בין 'לכוף ראשה' ובין השיעור של 'כעין תער' - שעניינו הוא שנראה כמו תער ממש, וביאר המנחת חינוך (שע"ג א') שבאמת סתם 'מספריים כעין תער' פירושו שקוצץ מעיקרו, ורק לענין איסור גילוח בנזיר הבין הרמב"ם שיש ללמוד זאת מדין סתירת הנזירות, שסותר רק כשגילח פחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו [ויש עוד ביאורים], ומ"מ אין ללמוד מכאן לגבי פאות הראש. ג. עוד י"ל כמ"ש ערוה"ש העתיד (נזירות ט"ו דין ח'-ט') שלרמב"ם הנזיר אינו עובר בלאו אלא בקוצץ מעיקרה כעין תער, ואם השאיר 'כדי לכוף' - אינו לוקה וגם אינו עובר בעשה של 'גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ', ואם השאיר פחות מכדי לכוף - עובר רק בעשה אך לא בלאו [וכ"כ המהר"ם שיק (מצוה שע"ד) שכשהשאיר כדי לכוף - אינו עובר לרמב"ם על לאו ד'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ']. ד. עוד יתכן שכל הפוסקים שגילו דעתם בפירוש [בדעת הרא"ש] ש'כעין תער' הוא רק כשהשערות כלל לא ניכרות ולא חששו למה שיוצא מדברי הרמב"ם - סברו שאין הלכה כרמב"ם בהגדרת 'כעין תער'.
רמב"ם בטומאת צרעת: הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (ח' ו') כתב 'השיער השחור המציל בנתקין אין פחות משתי שערות, ואינן מצילות עד שיהיו אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן', ואילו בהלכות פרה אדומה (ד' א') כתב 'וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה, לפיכך אם היו בה שתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטין בזוג הרי זו כשירה'. ודבריו צריכים ביאור, שבשלמא לגבי שיעור נגעים פסק שכדי להציל בנתקין צריכים את השיעור הארוך של לכוף ראשן לעיקרן - שזה השיעור החמור, וכן לגבי שערות לבנות או שחורות בפרה אדומה כתב שצריך להחמיר שלא יהיו יותר מהשיעור הקטן של נלקטין בזוג, כי בכל מקרה הולכים לחומרא, אולם מדוע לאחר גזיזת הראש השחור של השערות הסתפק בשארית שיער אדום בשיעור הקטן של 'ניטלת בזוג' - הרי 'הלכה כדברי כולם להחמיר'. וביאר הכס"מ בשם המהר"י קורקוס שההלכה להחמיר נאמרה בגמ' לגבי סימני גדלות של בן ובת ולא לפרה אדומה - ששם בכל ענייניה די ב'ניטלת בזוג', ועוד יישב שגם בפרה אדומה יש להחמיר, ולכן החמיר ששיער לבן או שחור פוסלים בשיעור הקטן של 'נלקטין בזוג', אבל לגבי השארית האדומה 'די לנו שנצריך השיעור המועט שלא יחשוב כמאן דליתיה אלא כל שיש שיעור שאנו קורים אותו שיער בקצת מקומות סגי, כי לא נתמעט אלא מה שחשיב כאילו אינו, דאטו אם מתחלה היו שיעור זה מי נימא דלא חשיבי שיער - ודאי שיער הוי, וז"ש רבינו שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כאילו אינה - כלומר אבל נטילה בזוג אף על פי שאינה שערה גמורה לכל דבר מכ"מ לא חשיבא כאילו אינה, שהרי מחמירים בשבילה', כלומר שרק כשאין שיעור של 'ניטלת בזוג' השערה כאילו אינה, אך אם יש שיעור זה ורק אין 'כדי לכוף ראשה לעיקרה' - איננה שערה גמורה, אבל מ"מ לא נחשבת כאילו אינה.
סמ"ק: כתב הסמ"ק (מצוריך מצוה ע') 'שלא להקיף פאת הראש... ואמרו חכמים אפילו במספרים כעין תער אסור, ולא דמי לזקנו - דהתם שאני משום דכתיב ביה השחתה, ואין השחתה במספרים ואפילו כעין תער' - שמשמע שגם ההיתר של מספרים כעין תער הוא כשאינן משחיתות, ומוכח שצריכים שארית ניכרת יותר. אמנם, לשונו בסמ"ק הרגיל[6] (שלא בהוצאת הסמ"ק מצוריך, מצוה ע"א) היא 'אבל בהקפה שייך שפיר משוה צדעיו אף במספריים כעין תער'. ועוד, אם כוונתו בסמ"ק מצוריך היתה רק לומר שאין למספרים כעין תער יכולת להשחית - היה מתבטא 'מספרים כעין תער אינן משחיתות', אך מדאמר 'אין השחתה במספרים ואפילו כעין תער' - משמע שכוונתו לומר שאף ההשחתה שנעשית ע"י מספרים כעין תער איננה בכלל השחתת הזקן האסורה, שלעניין הקפת הראש שפיר נחשב שראשו מוקף, אך לעניין השחתת הזקן - זו עדיין לא השחתה מוחלטת כמו בתער.
חדושי רבינו פרץ: בחידושי רבינו פרץ (נזיר ל"ט:) כתב 'שמא הך נטילת שער דאפליגו בה הכא מיירי בנטילת שער שלא כעין תער - כגון שהניח מן השערות הרבה ולא גלחן לגמרי', אמנם לגבי נזיר כתב (נזיר מ'.) '... ומאי דבעי בתער ולא בשאר כלים - הוי משום דאין בשאר כלים שמעבירין שער שיעבירוהו לגמרי כמו תער, שהרי מספרים או זוג אע"פ שגלח בהם כעין תער - לא יעבירו אותו לגמרי כמו תער' - שמשמע ש'כעין תער' איננו ממש כתער, אבל אינו שיעור גדול.
מאירי: המאירי (בית הבחירה נזיר ל"ט.) כתב 'גלח או שגלחוהו ליסטים סותר שלשים יום - ר"ל עד שיתגדל הפרע, ופירושו ברוב ראשו בין שגלח בתער בין בכעין תער - והוא כל שלא נשאר ממנו כדי לכוף ראשו לעיקרו'. אין לי ישוב ברור מה המקור שלו להסיק שהריבוי של 'כל המעבירין' המוגדר בגמ' 'כעין תער' הוא כל שלא נשאר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו.
ב"ח: הב"ח כתב (יו"ד קפ"א ט'-י') '... מחוייבים למחות בידן ולגזור עליהן בעונש חמור שלא יגלחו כלל אף תחת הגרון [מחשש לדעת הר"ח שגם שם אסור לגלח בתער] אפילו במספריים כעין תער, מיהא הא ודאי שרי כשאינו מגלח בסמוך לבשר לגמרי אלא מניח קצת שער דאין כאן השחתת זקן... במספריים כעין תער דליכא השחתה לא איירי ביה קרא ושרי אפילו לכתחילה'. וכן בשו"ת שמש צדקה (א' יו"ד ס"א, הרב שמשון מורפורגו, תק"ג [1743]) כתב 'אחריו נמשך הב"ח שהזהיר לירא שמים מלגלח במספריים כעין תער, אף שמן הדין כיון שאינו משחית מותר לכתחילה - דלא איירי בהו קרא, וכל שמניח קצת שיער ואינו מגלח סמוך וקרוב לבשר ממש אין קפידא...' - אמנם עיקר כוונתם רק לומר שחומרת תה"ד שלא לגלח במספריים חדודות המגלחות את השער ישירות כתער ולא כמספריים - אמורה רק כאשר האדם מגלח סמוך לבשר ולא נשארת שארית שיער.
חדושי רעק"א: כתב רע"א (בחדושיו על שבועות ב':) '...דכמו דאמרינן לפי האמת דבמניח כדי לכוף ראשן לעיקרן לא מקרי הקפת הראש דאינו משוה צדעיו לאחוריו כיון דנשאר השער בגידול לכוף ראשן לעיקרן...' - שמדבריו משמע שהבין שההיתר לגזוז במספרים את הפאות הוא כשנותר בשיער שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן - שאז אינו משווה צדעיו לאחוריו.
לא זכיתי לעמוד על דבריו, שהרי הגזיזה במספרים רגילות משאירה את השיער פחות משיעור 'כדי נטילת הזוג' - שהוא שיעור מועט מ'כדי לכוף ראשון לעיקרן', ונמצא שמספרים רגילות מגלחות יותר מאשר 'מספרים כעין תער' - וזה הרי לא יתכן. ועוד, מה בכלל ההבדל בין מספרים 'כעין תער' האסורות ל'שלא כעין תער' המותרות? וגם לא ברור לנו מהיכן רעק"א הוציא זאת, והאם התכוון לפסוק כך למעשה נגד כל הפוסקים: א. המנח"י הבין שכוונתו להחמיר מחמת הרמב"ם בהל' נזירות הנ"ל - אך לעיל התבאר שקשה להוציא כן מאותו רמב"ם. ב. גם קשה לומר שזה הפירוש ב'כעין תער' - שהוגדר ע"י הראשונים ואחרונים שהשיער נגזז לחלוטין. ג. גם קשה לומר שניתן ללמוד כן מהמשנה בנדה, כמ"ש לעיל. ד. יתכן שכוונתו לחוש לדעת היש"ש שאסור לספר את מקום הפאות גם במספריים שלא כעין תער, ולזה כתב רע"א דבשיעור של לכוף ראשו לעיקרו גם לדעת היש"ש אין לחוש, והוא לא נחת בזה לברר הדין למעשה, אלא רק לומר שאם משאיר בשיער שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו - זה בודאי מותר, ומ"מ למאי דקיי"ל להתיר במספריים שלא כעין תער - לכאורה אין מקום לחייב להשאיר בשיער שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו.
חת"ם סופר: בדברי החת"ם סופר מצאנו כמה התייחסויות לנושא זה:
החת"ם סופר (או"ח קנ"ד) הניח שמדשנינו 'בכל מקום' לגבי ה'הלכה כדברי כולם להחמיר' - ש"מ לאתויי תער של נזיר ופאת הראש, ומכאן הביא כעין ראיה לסמ"ג (ל"ת נ"ז) שאיסור הקפת הראש הוא גם בשתי שערות, ולכן כתב שאם יש שייכות למשנה לענייני גילוח - הרי שאם אחר שגילח בזוג ונשאר שיעור של קריצת הציפורן - יהא אסור לגלחו בתער, וכן גם אם יגלח במשחה ולא תשאר שום שארית שיער - הרי שלמחרת יצטרך לחוש שכבר יש בשיער שיעור קריצת הציפורן - ויהא אסור לגלחו. והוסיף שלרמב"ם הסובר שאינו חייב בשתי שערות - המשנה אינה מדברת על פאת הראש, וממילא אף אם ישאר שיער בשיעור כלשהו - יהיה אסור לגלחו בתער. אח"כ הוסיף שממ"נ לכו"ע יעבור באיסור שהרי בפסוק לא כתוב תער אלא לא תשחית, וא"כ אם השערות הנשארות אחר גילוח הזוג הוי כמאן דליתא, הרי השחית והיינו בתער ולא במספריים כעין תער, ואם נאמר דזה לא הוי השחתה, א"כ מה שנשאר יש לו דין שיער, וא"כ מה שיגלח אח"כ בתער יהיה בזה איסור גמור.
עפ"י דבריו צידד בס' שערי זבולון (יו"ד ל') שגם מי שיחתוך פאות הראש לשיעור של פחות מכדי לכוף ראשן לעיקרן, הרי גרם שלא יהיה להן 'דין שיער', ונמצא שעבר על איסור הקפת הראש. וכן, המנח"י והשבט הלוי הבינו שכשם שהחת"ם סופר חשש שהמגלח בזוג יעבור על איסור תער ד'תער' לא כתיב אלא 'לא תשחית' - ה"נ במגלח במכונת גילוח, וכן בשו"ת מלמד להועיל (ב' ס"ד אות ט"ו) הבין שכך צריך להיות לפי החת"ם סופר שמאחר שהרמב"ם מחייב בהקפה רק בתער - הרי שחייב כשלא הותיר בשיער כדי לכוף ראשו לעיקרו, כמו בנזיר [וה"ה שלוקה לרמב"ם גם בהשחתת הזקן בתער כשלא הותיר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, ומה שמותר לגזוז במספרים - הוא כי אינם מעבירים שיער הרבה בבת אחת כמו תער], אלא שנתקשה שא"כ נמצא שכמעט כל ישראל עוברין באיסור של גילוח בזקן בתער, ובשו"ת צור יעקב (א' ק') הפליג יותר מזה שהמספר עד שאין בזקנו כדי לכוף - עובר באיסור תער.
אמנם, מאחר שהבנה זו סותרת לחלוטין גמ' מפורשת שמותר לגלח את הזקן במספרים, אף שלא נותר בשיער שיעור 'כדי נטילת הזוג' - הרי שכוונת החת"ם סופר היתה רק לומר שאם אכן הגזיזה במספרים היתה מוגדרת כ'השחתה' - הגמ' לא היתה מתירה זאת, ומאחר שהתירה - בהכרח שעדיין יש לשיער שם שיער - ויהא אסור לגלחו בתער, ואי אפשר ללמוד מדבריו שאסור לגלח את הזקן במספרים [ואכן, המשך דברי החת"ם סופר הם 'אע"כ צ"ל מה שנשאר אח"כ שֵם שער עליו והוי גילוח בלי השחתה - א"כ המשחית אחריו חייב' - שמוכח שלא נשאר בהנחת היסוד שעובר על עצם קיצור אורך השערות, ולפלא גדול שלא ראיתי בשום פוסק המביא את דברי החת"ם סופר - שיתייחס למשפט זה]. גם בתשובת להורות נתן (ג' ס"ב) תמה כיצד הוציא המנח"י כן מהחת"ם סופר - שהרי אי אפשר ללמוד את הנידון של גילוח הזקן במכונה מהחת"ם סופר, כי לדבריו גילוח השערות לפחות מכדי לכוף הוי בגדר השחתה והוי תער ממש, וזה דבר שא"א לאמרו, דהרי תער לא הוי אלא בגוזז השער מעיקרו, או באופן שלא ניכר השיער הנשאר, אבל באופן שניכרות קצת השערות, בודאי אין בזה איסור גילוח הזקן לכו"ע, והרי מספריים כעין תער מותרות - אלא שהחת"ם סופר לא התכוון שכך הוא להלכה.
ואף שהחת"ם סופר עצמו בתשובה אחרת (יו"ד קל"ט) כתב 'ועוד נ"ל מה שאנו תופסים לאסור מספריים כעין תער בפאת הראש לאו מטעם התוס' והרא"ש אתינן עלה דס"ל לחלק בין ראש לזקן, אלא מטעם גליון תוספות שהביא בתה"ד הובא ביתה יוסף דס"ל לאסור גם בזקן מספריים כעין תער' - ולפ"ז אין להוכיח מהגמ' המתירה גילוח הזקן במספרים שיהא מותר לספר את הזקן עד לשיעור קטן. אך זה איננו נכון, מאחר שהמעיין במקור הדברים בגליון תוס' ותה"ד יווכח שלא מדובר שם במספרים רגילות או דקיקות, אלא במספרים חדודות, שעשויות משני תערים, והחשש היה שהספר יניע את החלק הנוגע בעור ובכך הזקן יגולח בתער ממש, אך במספרים שאין בהן חשש זה לא עלה על דעתו לאסור.
ולגבי הקפת הראש יש להוסיף שאף אם היה עובר על איסור תגלחת גם במגלח במספרים - כשבשיער נותר כעת שיעור פחות מכדי נטילת הזוג, אבל אם השאיר שיעור כדי לכוף - אין כלל צד שעובר בזה איסור גילוח או הקפה אף אם אין לו שֵם שיער, שהרי לא השחית ולא הקיף [ואם באמת המשנה היתה מיירי באיסור גילוח הזקן - אה"נ שלרבי ישמעאל היה מותר להסתפר באופן שאין בשיער שעור כדי לכוף - ואת הנותר היה מותר לגלח בתער, ולפי הפשטות שהמשנה לא מיירי באיסורים אלו - גם לרבי ישמעאל אסור לעשות כן]. וכ"כ בתשו' החלקת יעקב (יו"ד צ') שכתב בדעת החת"ם סופר שאף אם הסתפר במספרים כעין תער - לא עובר באיסור תער כיון שנשאר משהו, ורק אם לא נותר כלום יש מקום לסברתו, אמנם בחת"ם סופר מפורש כן גם על מספריים כעין תער, אך עכ"פ בשיעור של לכוף ראשו לעיקרו, בודאי אין מקום לסברא זו.
עוד כתב החת"ם סופר (שו"ת החדשות סי' ל') ששיעור אורך הפאות הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן. בביאור שיטתו הסבירו השאול שאל (סי' צ"ט) והמנח"י שהחת"ם סופר הרכיב את שיטת הרמב"ם בהל' נזירות עם שיטת הרא"ש ותוס' - אך לעיל התבאר שאין לזה מקום בדעת הרמב"ם, ולא סביר לומר שזה הפירוש בכעין תער. וגם אי אפשר להוציא כן מהמשנה בנדה כפי שצידד השערי זבולון, ואף שכך כתוב בחת"ם סופר להדיא - אך הדברים קשים מאוד, ולכאורה קשה מאד לחוש לדעה זו שנכתבה בקיצור נמרץ, והיא נגד שאר הפוסקים המקובלים, וגם נגד מה שיוצא מדברי החת"ם סופר עצמו באו"ח שאם עובר על הגילוח בתער שאחר גזיזה במספרים - הרי שלא עבר על הגזיזה שקיצרה את השערות, וגם נגד ההבנה הפשוטה בכעין תער, וגם הנו"ב דחה זאת מכל וכל שלמשנה בנדה אין ענין לפאת הזקן כלל, ובפרט שתשובת חת"ם סופר זו לא היתה ידועה עד לשנים האחרונות ממש [אותו שו"ת החדשות נדפס לראשונה בשנת תשמ"ט, וכן הגהת הכת"ס על השו"ע לא היתה ידועה עד לימינו, ומלבד בספר שאול שאל הנ"ל לא מצינו מי שהתייחס לזה, ורק לאחרונה נדפס מחדש, וגם הדרכ"ת (ס"ק ט"ז) שהביא את הגהת הכת"ס הביא את מ"ש ששיעור אורך הפאות הוא כדי לכוף ראשן לעיקרן רק כמנהג ולא מדינא, וא"כ גם מי שראה ענין זה בדרכ"ת סבר דאינו אלא מנהג] [ועוד יש להעיר שמכל אלו שהביאו את דעת החת"ם סופר שצריך לשייר כדי לכוף ראשן לעיקרן, לא הביאו גם את מה שכתב 'שיעור הפאה ברוחב ארבעים שערות סמוך לאוזן' - שהוא כדעת הרמב"ם, ודלא כפסק השו"ע שבכל מקום הפאות לא תיגע בו יד, וצע"ג].
צמח צדק: בשו"ת צמח צדק (יו"ד צ"ג י"ז) פירש את המצוה של תספורת כהן גדול, וכן של שאר הכהנים - בכך שצריכים להשאיר שיער באורך כדי לכוף ראשו לעיקרו, ולא הסתבר לו שיהא חמור דין זה שלא התפרש בתורה - מדיני גילוח הזקן ופאות הראש המפורשים בתורה, אלא ע"כ שגם בהם צריך להשאיר שיער לפחות באורך זה. ויש לדחות ששם אין זו אלא מצוותן כדי שהכהנים יהיו מרשימים, אך לגבי איסורי תגלחת הזקן ופאות הראש - הרי התורה אסרה להשחית או להקיף, ולא חייבה שישאר מראה מרשים, וממילא אין ללמוד משם לכאן.
חזו"א: וגם פירסמו כן בשם מרן החזו"א זצ"ל (קובץ קול התורה כ"ד, עמ' ז'-ט'), אך יתכן ששם אין זו הוראה מעשית אלא רק שראוי להזהר בזה כדי להתרחק מהאיסור, או שסתם כך אין ראוי לגלח את מקום הפאות עד כדי כך.
קה"י: יש שפירסמו כן בשם מרן בעל הקה"י זצ"ל, אך לא נמצאה לכך כל עדות.
הגריש"א: בספר לשכנו תדרשו שיצא בשנת תשנ"א כתב 'שי"א שהשיעור משהו, וי"א דהוא שיעור כדי לכוף', וכתב שזה נכתב בהתייעצות עם הגרי"ש אלישיב [זצ"ל], והוסיף שהרוצה לינצל מכל חשש יסתפר יותר מחצי ס"מ, שבזה בודאי יש גם לכוף ראשה לעיקרה [לשון דומה לזו שמעתי גם בשם הגר"י קלופט זצ"ל - '4-5 מ"מ הוא בודאי טוב' (י.ש)]. אמנם, הוא לא ביאר מה הגריש"א אמר: האם זו כוונת רעק"א, או שלמד כך מהרמב"ם בנזירות, והאם הכריע כך מדינא ממש או רק לחוש לחומרא, וקשה ביותר לומר שדעתו היתה שיש לחוש מדינא לשיעור כדי לכוף. ואכן אחד מתלמידי הגריש"א מכחיש שבכלל אמר כן, אלא אולי רק אמר שחמשה מ"מ הם בודאי שיעור של כדי לכוף, אך לא אמר שיש לחוש לזה. הוראת הגריש"א הברורה לגבי תגלחת הזקן היתה שיש להשאיר בזקן שיעור המאפשר להרגיש את השיער בצפורן [כעין הרגשת סכין שחיטה] - שאז זה רק בגדר 'מספרים כעין תער' המותר בתגלחת הזקן. אמנם, לגבי הקפת הראש צריכים שיעור ארוך יותר, למאי שהתקבל לחוש לדעת תוס' האוסרים להקיף במספרים כעין תער, אולם עדיין לא שמענו שיהא צורך בשיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו.
שערי זבולון: בספר שערי זבולון (יו"ד ל' ו') צידד שאם יסוד האיסור הוא שלא לעשות הראש מוקף יש מקום לדון שבהפחתת השערות משיעור כדי לכוף - הראש נחשב כמוקף, משא"כ אם יסוד האיסור הוא 'גילוח מקום הצדעים', אך חזר בו מזה. עוד ביאר את שיטת המחמירים, שלרמב"ם שהאיסור הוא רק במניח פחות מארבעים שערות - גדר האיסור הוא ל'הוריד את הפאות' - וזה לא נעשה כל זמן שנשארו ארבעים שערות, ואילו לסמ"ג גדר האיסור הוא 'להוריד מהפאות', שהרי הוא סובר דגם על שתי שערות עוברים על האיסור. לפ"ז לרמב"ם יש מקום לדון שדוקא בשיעור של לכוף ראשו לעיקרו לא יחשב ש'הוריד את הפאות' - אך גם זה תמוה, וברמב"ם בודאי אי אפשר לומר כן, שהרי לדעתו מספרים כעין תער מותרים, וממילא ברור שמותר גם כשהאדם משייר רק שיעור פחות מכדי נטילת הזוג.
לא ילבש: היה מי שטען שמאחר שהגמ' (נזיר נ"ח:) חילקה באיסור לא ילבש בין תער למספרים כעין תער ['אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער, מיתיבי המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה? הא בתער הא במספרים, והא רב נמי בתער קאמר? כעין תער, אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המעביר בית השחי ובית הערוה לוקה, מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים? מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן'], ומאחר שפשוט שאיסור לא ילבש הוא בתוצאה ולא במעשה - ש"מ שתוצאת הגילוח בתער איננה שווה לתוצאת הגילוח במספרים כעין תער. אמנם, מאידך, יש מקום לומר שבאיסור לא ילבש הקפידו על צורת המעשה ולא על התוצאה - לכן מותר להגיע לאותה תוצאה באמצעות שימוש באמצעי השונה מדרך הנשים, כמבואר בגמרא (נזיר נ"ט.) שאסור לחוך את שער בית השחי כדי שינשור אבל מותר לעשות כן דרך בגד 'בעא מיניה רב מרבי חייא, מהו לחוך? אמר ליה אסור, בבגדו מהו? א"ל מותר'. וכן מסתבר לומר, שהרי אסרו ללקט שערות לבנות ולצבוע שערות - שהם מעשים של נשים, אף שהתוצאה של שערות שחורות אינה מיוחדת לנשים [אמנם באגרות משה יו"ד א' פ"ב צידד שאיסור לא ילבש תלוי בתוצאה ולא במעשה, אלא שצל"ע בראיותיו]. עוד הוכיח מדאמרו שם (נזיר נ"ט.) 'אמרו ליה רבנן לר"ש בר אבא חזינא ליה לרבי יוחנן דלית ליה, אמר להון מחמת זקנה נשרו' - שמאחר שהבחינו שאין לו שיער בית השחי ולא תלו שגילח במספרים כעין תער [לראשונים המתירים בזה, ואין כך ההלכה] - ש"מ שהבחינו שלא נראים שרשי השערות, ומוכח שניתן להבחין בתוצאת הגילוח בין תער למספרים כעין תער, וכ"כ הרא"ש 'וידע דבמספרים א"א לגלחן כ"כ סמוך לבשר'. אך יתכן שהשימוש במספרים כעין תער הוא נדיר מאחר שהשימוש בהן למשטח גדול איננו נוח, ולכן לא העלו על דעתם שהוא עשה כזה דבר, וגם יתכן שההבדל מועט [כאן השיער נרגש בצפורן וכאן איננו נרגש] ולכן אינו ניכר בלי בחינה מדוקדקת.
לסיכום: ברוב מנין ובנין של ראשונים ואחרונים מבואר שגם לפי מה שמחמירים שלא לגלח את שערות פאות הראש במספרים כעין תער - די בשיעור מועט כדי שלא לעבור על האיסור, שהרי הגדירו את 'מספרים כעין תער' כגילוח מוחלט של השערות, וממילא די בשיעור מועט של שיער כדי ליצור את ההפרדה שבין צדעיו לאחורי אזניו, וכך היתה ההוראה הרווחת, וז"ל הבה"ל (רנ"א ד"ה אפילו) 'מעבירין את הפאות סמוך לבשרן ממש ואין משיירין כלל, ויש בזה חשש דאורייתא, והיה להם לשייר עכ"פ קצת מן הקצת'.
אמנם, מצאנו לשונות של כמה פוסקים שיש מקום לומר שמשמע מהם שיש להשאיר בשערות שיעור 'כדי לכוף ראשו לעיקרו' (הגהת הכתב סופר [נדפסה רק בדפוס לבוב ולא היתה מצויה], חת"ם סופר [בתשובות החדשות שנדפסו רק בשנת תשמ"ט], תורה לשמה [נדפס בתשל"ג - שהוא היחיד שברור מדבריו שנקט כך מדינא], שאול שאל, ויש שאמרו כך בשם הגרי"ש אלישיב) [שיעור 'כדי לכוף' משתנה לפי קשיות השער, והעריכו אותו בכ-4-5 מ"מ (נזיר ל"ט: גידול שיעור כדי לכוף ראשו הוא ז' ימים, וכן תפס בשואל ומשיב א' ח"ג אמנם בחת"ם סופר כתב שבנזיר עצמו י"א שבז' ימים ודאי השערות גדלו כשיעור, אבל קרוב לודאי שיש שגדלים בפחות מז' ימים), וממילא גם לדבריהם בודאי מותר להשתמש במכונת תספורת שמורכב עליה מפריד 'מספר שתים' - שבד"כ יש בו שיעור זה (כ-4-5 מ"מ)].
אך לא מצאנו מקור ברור שניתן ללמוד ממנו ששיעור זה הוא מעיקר הדין ולא רק מיראת הוראה, וגם לא ידוע אפילו על אחד מגדולי ההוראה בדור הקודם שהורה שזהו השיעור מדינא, וגם קשה מאד להלום שיעור זה שהרי הלשון 'כעין תער' לא מכריחה את השיעור הזה. ותמוה לומר ששיעור זה יוצא מהרמב"ם בנזירות, כמ"ש השאול שאל והמנח"י, וגדולי הפוסקים בכל הדורות סברו שאין קשר בין הדברים, וגם הם רק ביארו את דעת המחמירים, אך לא הורו כן לדינא. וגם אין להכריח כן מהמשנה בנדה, כמ"ש התורה לשמה - שזה נגד כל הפוסקים שסברו שאין קשר בין המשנה בנדה לניד"ד. וגם לביאור החת"ם סופר שלפי הסמ"ג יש קשר בין המשנה לפאת הראש - אדרבה אפשר להוכיח שכשמשאיר פחות משיעור כדי לכוף - לא יעבור בלאו דהקפה. גם השאול שאל רק מצא חומרא זו בהג' הכת"ס בשם החת"ם סופר, והמנח"י חישב שכך צריך לצאת עפ"י הרמב"ם בהל' נזירות - ומצא כן בתשובת הרע"א, וכל זה היה חידוש אצלם, וגם בתשובות והנהגות (ד' קצ"ח) כתב רק שאם רוצים להדר, יש מקום להשאיר שיעור של כדי לכוף ראשו לעיקרו.
בקריינא דאיגרתא (א' מכתב קנ"ט, ב' מכתב תקע"ז) כתב 'ובכל אופן הלא הרבה הוראות תמוהות נמצא בדברי האחרונים ז"ל אשר אין חוששין להם כלל, ואנו אין לנו אלא מה שמתברר מש"ס ופוסקים ראשונים ז"ל, או הכרעת גדולי האחרונים ז"ל שבא אחר מו"מ עם דעות החולקים, אבל מה שנמצא באחרונים ז"ל הוראות בלי ראיות ובלא מו"מ - אין סומכין ע"ז בזמן שזהו נגד המבואר בש"ס ופוסקים' - וכך מתאים גם לניד"ד.
ומ"מ די ברור מהמציאות שיש הבדל קטן בין תוצאת הגילוח בתער ובין התוצאה אחר הגילוח במספרים כעין תער [אמר לי אחד שמתגלח בתער רח"ל - שכשמגלח בתער יש לו הפסקה של עוד כמה שעות בין גילוח לגילוח], וסביר להניח שהגילוח במכונת גילוח מוגדר כמספרים כעין תער, וגם די סביר שהגילוח במכונת תספורת ללא מפריד גם נחשב כמספריים כעין תער - שלפי האמור לעיל לראשונים רבים [האוסרים רק גילוח בתער] בודאי מותר אף בפאות הראש, ולראשונים רבים [שאסרו גם את גילוח פאות הראש במספרים כעין תער (עכ"פ כחומרא)] - הוא בכלל החומרא, ולמיעוט הדעות האוסרות מספרים כעין תער מדינא - בודאי שיש לאסור, אך בודאי שראוי לצרף זאת לספיקות.
טוב להאריך את הפאות: אמנם, אף שמצד הדין אין כמעט מקום לחומרת לכוף ראשו לעיקרו, אבל מצד המנהג כתב הדרכ"ת (ס"ק ט"ו) שכך נוהגין, ויתכן שאם יש או היה מנהג כזה, אפשר שמקורו מחשש לדעת היש"ש האוסר גם מספריים שלא כעין תער, ובשיעור זה איננה הקפה גם לדעתו. יש בודאי מנהג לגדל פאות ארוכות יותר, וכך הוזכר בתפא"י (יכין מכות ג' ה') 'כל שכנגד הצדעין... עד למטה מהצדע במקום שהלחי התחתון בולט, וכמו כן הוא שיעור אורך השערות', אך לא שמענו שמי שלא מגדל פאות ארוכות יותר משיעור כדי לכוף - נקרא שעובר על המנהג, וגם מי שלא מניח את הפאות לפני האזניים [כמפורסם בשם החזו"א] - לא נקרא שעובר על המנהג. ויש שכתבו שיש מדת חסידות לגדל את הפאות יותר מכדי לכוף, ויתכן שהמקור הוא בדברי האגודה (נזיר ו') 'כשמגלחין התינוקות, מניחין הצדעין', ובודאי שיש ענין לגדל יותר מהחיוב, וכמ"ש החת"ם סופר, ובתשובת תורה לשמה הרחיב בשבח גידול הפאות.
סוף דבר: נתבאר כאן מרוב גדולי הפוסקים שהשיעור שצריך להשאיר כדי שלא לעבור על איסור הקפת פאת הראש הוא משהו בעלמא, והיחידי שכתב בהרחבה להחמיר בשיעור זה הוא התורה לשמה, וכן החת"ם סופר בתשובות החדשות - אך בדבריו באו"ח מבואר להדיא לא כך, ויש שהבינו כך גם בדעת הרע"א - אבל אין הכרע שזו כוונתו. ודברי המחמירים לשייר שיעור כדי לכוף ראשו לעיקרו נתגלו רק בשנים האחרונות - ועד אז לא עלה בדעת איש שצריך להחמיר כשיעור זה. ובלא"ה דבריהם נגד כל שאר גדולי הפוסקים, וגם לא זכינו להבין היאך חידשו כן, ודבריהם קשים להבנה, ובפרט שגם דעת הרא"ש והתוס' שמחמירין במספריים כעין תער לא נתקבלה כעיקר הדין אלא כחומרא בעלמא שמשום ספיקא דאורייתא יש לחוש לה. אך מ"מ סביר שהשימוש במכונת גילוח ובמכונת תספורת ללא מפריד - נחשב כמספרים כעין תער - שראשונים רבים מחמירים לאוסרה.
♦
סיכום
איסור הקפת הראש נוהג בגברים, ונשים מותרות בהקפה, אלא שאסור לאשה להקיף איש ואפילו קטן. לכן, אם יש הכרח להקיף, כגון לפני ניתוח ראש - עדיף לעשות זאת ע"י אשה.האיסור הוא הן למקיף והן לניקף, והניקף לוקה כשמקיף את עצמו או כשעכ"פ מסייע למקיף, כגון כשמטה עצמו.
איסור הקפת הראש לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים הוא רק בתער, וכן סתם השו"ע. לדעת תוס' ועוד ראשונים האיסור הוא אף במספרים כעין תער - ודעתם הובאה כדעה שניה בשו"ע כ'יש לחוש לדבריהם'. יש דעת יחיד האוסרת לספר את פאות הראש אף במספרים שלא כעין תער. ניתן להוכיח שלהבנת החת"ם סופר החשש ב'מספרים כעין תער' היה רק כשהן עשויות מתערים חדודים. מ"מ נהגו לאסור בכל מספרים כעין תער, כלומר מכונת גילוח וסביר שגם מכונת תספורת ללא מפריד, וה"ה בתלישה בפינצטה, בהמסת השערות בסם, ובשריפתן בלייזר. לכן המגלחים זקנם בסם יזהרו שלא להניח את הסם במקום הפאות, והמספרים שערות הפאות במכונת תספורת יקפידו להשתמש שם במפריד.
בפשטות, הגבול התחתון של פאות הראש האסורות הוא מקום המפרק שבין הגולגולת ובין הלחי, וניתן לחוש בו כשנוגעים בלחי ופותחים וסוגרים את הפה. יש שהחמירו שגם הפאות עד מול סוף האוזן בכלל האיסור, ונראה שהדעה הראשונה היא העיקרית.
הגבול העליון של איסור הקפת הראש הוא מהשיער הסמוך למצח - שממנו ולאחור השיער מתחיל להשתפל למטה לפאה, ועד השיער הסמוך מעל האוזן - שממנו ולפנים השיער מתחיל להשתפל למטה לפאה. חידש היד הקטנה שבאנשים שיש להם מפרץ במצחם - מעיקר הדין אסור להסיר את השיער שמהמפרץ ומטה, ושנהגו גם אלו שאין מפרץ במצחם שלא להסיר את השערות שמעל הגבול העליון שמעיקר הדין היה מותר להם להסירו - מחמת אותם האנשים שיש מפרץ במצחם, דבריו הובאו ע"י חלק מהפוסקים, אך לא זכיתי לעמוד על דבריהם מדוע יאסר בגילוח שיער הראש שמעל שיער הצדעים.
חייבים על גילוח כל הראש עם הפאות אף שכעת לא ניכרים כלל 'אחורי אזנו' ו'צדעיו'.
פשטות הבנת רש"י והרמב"ם היא שאיסור הקפת הראש הוא הסרת ההפרדה שבין מצחו ואחורי אזנו, ודי בפאה ברוחב של כמה שערות כדי שההפרדה תתקיים, וכתב הרמב"ם שאין להפרדה זו שיעור מן התורה, אך שמע מהזקנים שיש להניח ארבעים [ויש גורסים 'ארבע'] שערות, וביאר החת"ם סופר שהוא מפני מראית העין [ומשמע שנקט כשיטה זו עכ"פ מעיקר הדין]. אמנם, הסמ"ג מקשה על הרמב"ם מדברי התוספתא שחייב בתלישת שתי שערות, ויש שהבינו מקושייתו שהבין שלתוספתא אין קולא בהשארת כמה שערות, ולכן כתב הב"י שמספק דאורייתא אין לגזוז את השערות בכל רוחב הפאה. כתב החת"ם סופר שאו שחייב על שתי שערות כשזה רוחב הפאה - ונמצא שבתלישתן השווה צדעיו עם אחורי אזנו, או שמדובר כשמגלח שתי שערות מתוך פאה מלאה באמצעות תער, אך לא יתכן שיהיה איסור תורה בהשרת כמה שערות מפאה מלאה - אא"כ מגלחן בתער. אשר על כן יש להזהיר את הספר שלא יגלח פס מעוגל בסמוך לחלקה הקדמי של האוזן כדי שלא למעט מרוחב הפאות.
גם לפי חומרת תוס' שלא לגלח את השיער במספרים כעין תער - הוא דוקא כשלא נותר בשערות שיער נרגש, אך אם ניתן לחוש בשערות - כבר איננו בכלל 'כעין תער' ומותר, והוא בערך בשיעור 0.4 מ"מ. יש שהחמירו לשייר שיעור 'כדי לכוף ראשו לעיקרו', שהוא בערך 4-5 מ"מ, אך לדבריהם אין מקור ברור, ואינם עיקר להלכה. מ"מ מסתבר שלאחר השימוש במכונת גילוח ובמכונת תספורת ללא מפריד - נחשב שהשווה את השיער שאחורי אזנו עם השיער שבמצחו.
מאחר שהחומרא שלא לגזוז במספרים כעין תער הובאה להלכה רק בגדר 'יש לחוש' [אפילו לפי דעת תוס' שחידשו רעיון זה], הרי שכשמגלח במכונת גילוח ולא בתער - לכאורה ניתן לצרף להקל במקומות שנחלקו בהן ואין הכרעה ברורה לאיסור, כגון לגבי הצרת הפאות [ששם הדעה העיקרית מתירה להצר את הפאות, והב"י רק חשש שלא לגעת בכל רוחב אותו מקום מחמת ספק דאורייתא], וכן לגבי אורך השערות שנותרות אחר הגילוח [שמעיקר הדין די כשנותרות שערות שנרגשות, ואין מקור ברור שמצריך שישארו שערות בשיעור 'כדי לכוף ראשו לעיקרו'], וכן לגבי הקצה התחתון של הפאה [שמעיקר הדין די שלא לגלח עד מפרק הלסת, ואין צורך לשייר מתחת לשם] וכן לגבי הגבול העליון של הפאה [שחידש היד הקטנה שמי שיש לו מפרץ מחוייב שלא לגלח גבוה יותר משיער הצדעים, ושנהגו שכל אדם ישאיר הרבה שערות מעל הצדעים מאחר שיש אנשים שאצלם הוא מעיקר הדין - אך החידוש אינו ברור מנין לו שגם גילוח בתוך שער הראש יחשב כאילו הוא בשיער הצדעים] - ובכל אלו, אם מגלחים במכונת גילוח ובמכות תספורת [אפילו ללא מפריד] - יש יותר מקום לשקול להקל [אמנם הב"י החמיר להדיא במיעוט רוחב הפאה במספרים כעין תער - אך ברור שדבריו הם לצד המעלה, שהרי הוא הגדיר את הגילוח במספרים רק כ'יש לחוש', וכ"ש לגבי מיעוט רוחב הפאה - שהקלו בזה מרבית הראשונים].
♦ ♦ ♦