מח"ס שו"ת אבני דרך ט"ז חלקים
רמת חיוב הכהן לברר 'אזהרת כהנים' בבית חולים
נתבקשנו ע"י תלמידי חכמים (רבני ערים ועוד) להעלות את השאלה הבאה על שולחנם של מלכים (מאן מלכי רבנן). לאחרונה, בית החולים שערי צדק מפרסם בטלפון (4503*) אם יש אזהרה לכהנים. במידה שאכן יש אזהרה, המענה מפרט מאיזה זמן (כדי שהשומע יעריך שיקח עוד כך וכך זמן). אגב, המענה הוא רק על פטירה ולא על בעיית איברים או נפלים.השאלה היא: כאשר כהן מגיע לבית חולים וישנו שלט בכניסה לבית חולים שאין אזהרת כהנים, ויש לו פלאפון בידו, האם הוא יתחייב לברר בחיוג בפלאפון, אם המצב ישתנה. כל כמה זמן עליו לבדוק (כגון: שהוא נכנס לבקר את אמו שמאושפזת, או שאף החולה שנכנס לבדיקה וכו', כל זמן יבדוק שאין אזהרת כהנים). בעבר כדי שהאדם ידע אם המצב ישתנה, היה עליו ללכת לפתח בית החולים. כעת הדבר מתאפשר בנקל, ע"י חיוג למספר שציינו (אולי אפילו ברוב שכשאפשר לברר בקלות לא אזלינן בתר רובא).
ואולי ניתן להוכיח מדין נדה שאין לה ווסת קבוע, שאין חייבים לבדוק בכל יום חוץ מעונה בינונית (וכן שאר התאריכים שאליהם חוששים, כמבואר ביו"ד קפט). ואחר העונה שבדקה אין היא צריכה לבדוק בכל יום, ואף לפני תשמיש אינה חייבת. אולם יתכן דאין לדמות, שכן בווסת יש הרגשה (או תחושה שהווסת עומד להגיע), מה שא"כ אצלנו[2].
ויל"ע, דאולי אמרינן בשאלתנו דיש סברא של "חזקת חיים" או דיש לדחות זאת, כי בכל יום מתים כמה וכמה חולים בבית חולים (וממילא חזקת הטהרה של בית החולים איננה קיימת). כמו כן, בבתי חולים יש אנשים גוססים, אשר להם וודאי דאין חזקת חיים.
ועדיין יש לדון בספק טומאה ברשות הרבים שספקו טהור. אולם אם אפשר לברר (כבשאלתנו) הרי וודאי דאין לסמוך על כך (וכ"ש אצלנו דניתן לברר בלי טירחא).
וממילא אי נימא דיש חובה לבדוק, יל"ע כל כמה זמן נחייב את האדם להתקשר למענה הקולי של המספר שצויין ולבדוק (או מאידך לבטל קו זה). יורה לנו כת"ר הדרך אשר ילכו בה.
הנני מצרף מה שהעלתה ידי הדלה בזה[3] (ומשולבים מעט דברי ת"ח שקיבלנו בדברינו, וכן בסוף התשובה הבאתי כמה דברים שקיבלתי בזה).
♦
ספק טומאה ברשות הרבים
ראשית, אציין לגבי הטענה של ספק טומאה, דאמנם מצינו במשנה במסכת טהרות (ו, א) ובגמרא[4] במסכת נזיר (נז, א) ובמסכת סוטה (כח, ב) דספק טומאה ברשות הרבים - טהור. תחילה אעיר כי שיטת הרמב"ן (חולין ב, ב ד"ה 'ואם') דהלכה למשה מסיני שספק טומאה ברשות הרבים טהור אף כשיש רגלים לדבר (וע"ע ברמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה יח, טו).אולם מצינו שכתבו התוספות במסכת נדה (ה, ב ד"ה 'ואם') שאם קרוב לודאי שאדם נגע בטומאה - גם ברשות הרבים ספקו טמא, ורק בספק שקול הדין הוא שטהור. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יורה-דעה תסו אות י) שכתב: "וברה"ר נראה שאין להקל בספק שקול משום ס"ט ברה"ר לדעת הפוסקים. דכהן מוזהר על הגוסס אף שאינו מטמא עד שתצא נפשו מחלקינן בין איסור לטומאה... מ"מ י"ל הכהן מוזהר על ספיקו כמו בשאר ספק איסור".
ורבים רצו לדמות דין זה של ספק טומאה ברשות הרבים לבתי חולים. כבר העיר המרחשת (ח"א ב אות ג סקי"ז בהגה) להחמיר בכך, וציין דגם נימא שהכהן אינו עובר על לאו של "לא יטמא", עובר הוא על לאו של "לא יבוא", כיון שיש ספק במציאות ואפשר שיש כאן מת. וספיקא דאורייתא לחומרא. וכן הביא טענה זו בשו"ת מנחת שלמה (ב, כו אות ט) לגבי כניסת כהנים לבית חולים: "נראה דאין לסמוך על הא דספק טומאה ברשות הרבים שספיקו טהור, שהרי כתב המרחשת שכהן המטמא עצמו בספק טומאה ברשות הרבים, אף שאינו עובר על לאו של לא יטמא, מ"מ עובר על לאו דלא יבוא מספק". וכן העלה הכי גם בשו"ת תשובות והנהגות (א, תרעז). וע"ע בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ג ב, תלג).
אך יש פוסקים המקבלים את הכלל הזה של ספק טומאה ברשות הרבים דטהור לגבי איסור טומאה לכהן, ודוחים את הטעם של הלאו[5]. וכן דייק בשו"ת אחיעזר (ג, סה אות ו) מהמנחת חינוך (מצוה רסג) וע"ע בשו"ת ארץ צבי פרומר (צג) ובכפי אהרן אפשטיין (כה, ד).
עפי"ז פסק בשו"ת בית אבי (ב יורה-דעה צט) להתיר לכהן להיכנס לבית חולים, וכ"כ גם בחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמוד מו). וע"ע וכן בשו"ת הר צבי (יורה-דעה רפג). וכן מובא בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"ד סי' רב בקונטרס אחרון סק"ו) שדן לגבי ספק טומאה בבית חולים וכתב דבית חולים הוא כדין רשות הרבים לענין טומאה דאמרינן ספיקו טהור. וע"ע בספר תורת היולדת (פ"ז עמוד נד).
אולם יתכן למימר שעפי"ז כו"ע יודו שהכניסה לכהן תהא מותרת, כיוון שיש כאן וודאות שאין מת בגלל השלט (אלא עדיין יש בעיה מצד איברים[6] ונפלים).
♦
טומאת כהן לגוסס
כמו כן, אעיר כי מצינו לגבי גוסס מחלוקת גדולה החל מהראשונים ועד ימינו, האם הכהן מוזהר על גוסס. אמנם השולחן ערוך (יורה-דעה שע, א) מחמיר בזה. אולם יש לדעת כי שבה"ג (הלכות טומאה), השאילתות (קג), הסמ"ג (לאוין רלד), הר"ן (מועד-קטן פ"ג) ועוד העלו דאינו מוזהר. ולשון הרמ"א (שע, א) דטוב להחמיר. ואם כבר נכנס הכהן, ונמצא שם אח"כ גוסס, דעליו לצאת, הכי איתא בש"ך (שע, סק"ד) והברכי יוסף (סק"א). ויתכן דיכול הוא אף לצאת בנחת ולא בזריזות כמובא בלקט יושר (ח"ב עמוד פח). ועיין בספר אהלי יעקב פרבשטיין (ח"א עמוד ז) במה שביאר להחמיר בזה כיוון דרוב גוססים למיתה.ומצינו מחלוקת בפוסקי זמננו האם יש להקל לכהן להיכנס לבית חולים, כיוון שאין ברור זמן הגסיסה. ועיין בזה בקובץ בית הלל (תשרי תשס"ט עמוד לה), וסיכום הדעות הובא גם בספר ממלכת כהנים (ג הערה קי), דבעל המנחת אשר התיר לכהנים להיכנס כיון דאין ברור זמן הגסיסה. ואילו הגר"ח קניבסקי החמיר בזה. וצ"ע האם ניתן למימר בבית חולים גדול דיש ספק אם קיים שם גוסס.
בשו"ת אגרות משה (יורה-דעה א, רמח) איתא שרק כשיש ישראל גוסס צריך הכהן לצאת, אך בספק אין להחמיר, עיי"ש. וחזיתי דכתב בספר ממלכת כהנים (ו, קצט) שהעיד לו הגר"ד כהן (רה"י דחברון) שהגריש"א זצ"ל אמר לו שלא יכנס לבית חולים שערי צדק מחשש מתים הנמצאים במחלקות.
♦
חציצת דלתות
בבתי חולים רבים התקינו דלתות עם קפיצים בחדרים, מסדרונות, מדרגות ועוד. כך שרוב הזמן הדלתות סגורות (וכן הוא גם בבי"ח שערי-צדק). כמו כן, יש מקומות רבים בהם קיימות דלתות כפולות. וממילא נפחת מעבר הטומאה. וכידוע, פסקו הש"ך (שעא, סק"ד), הדרישה (הובא בט"ז שעא, סק"י), שו"ת מהרש"ם (ב, רלג), שו"ת מהר"ש ענגיל (ג, כז), שו"ת נודע ביהודה (יורה-דעה צד), פני יהושע (ברכות יט, ב), שו"ת שאילת יעב"ץ (ב, קעח), מצפה איתן (לב), שו"ת ציץ אליעזר (יד, פו) והחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמוד מד) דטומאה מחדר לחדר הוי דרבנן[7]. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח, רנח) דהוא מורה כש"ך.וכ"כ ע"פ שיטה זו בשו"ת שאלי ציון לגר"ד אליעזרוב (ג, פו) דכיוון שכיום ברוב הזמן הדלתות סגורות, יש מקום להקל לכהן לבוא לבקר חולים[8], וע"ע בשו"ת דברי סופרים (קמה) ובספר נשמת אברהם (יורה-דעה עמוד רט). ועיין עוד בזה בשו"ת יחל ישראל (ב יורה-דעה פב). לגבי אישפוז של כהן שאין בו סכנה בבית חולים, עיין בשו"ת ציץ אליעזר (טז, לג) ובשו"ת חלקת יעקב (יורה-דעה רטו).
♦
חזקת חיים
לגבי דין חזקת חיים בבתי חולים, יל"ע טובא בזה. מצינו בגמרא במסכת גיטין (כח, א) דיש חזקת חיים לחולים, וכן עולה מהרמב"ם (הלכות גירושין ו, כח) והשולחן ערוך (אבן-העזר קמא, ח), ועיין באריכות בשו"ת תשורת שי (א, תקנט) שגם העלה הכי דיש לחולים חזקת חיים (וכן משמע משו"ת הלל אומר יורה-דעה רב). ונראה דעפי"ז התיר בשו"ת מנחת שלמה (ב, צו אות כא) "ליכנס משום מצות ביקור חולים" (וע"ע בזה בשו"ת טוב טעם ודעת ג, ריב)[9].לגבי חזקת חי לגוסס ע"ע בסוף סימן שע בזה (במחלוקת). ועיין בש"ך (שלט בריש הסימן בשם הר"ן). הן אמת שבמשנה ברורה (תלז, סק"ט) מחמיר לברר האם המשכיר בדק את הבית על אף שחזקה היא שבודקים, מכל מקום זה דוקא שם, שיש נגד חזקת בדוק חזקת חמץ של כל השנה, כמו שהסביר הוא עצמו שם. אולם אצלנו אין לנו חזקה העומדת ממול, המחייבת לחשוש לטומאה (כמו שם המחייבת שיש חזקה המחייבת לבדוק) .
אולם כבר כתב בשו"ת משנה הלכות (ו, רה) דבבתי חולים בימינו לא ניתן לומר טענה זו, ועפי"ז הסיק שם שהוא מורה לכהנים שלא לבקר בבתי חולים[10]. ואף שבשו"ת אגרות משה (יורה-דעה ב, קסו) התיר לכהן להיכנס לבקר חולה וצירף סניפים להיתר, זה אינו אצלנו, דשם רובא הם נכרים, עיי"ש.
♦
אהל חיים
אגב, אעיר כי ישנם בתי חולים המשתמשים במתקן אהל חיים (מתקן פלסטיק נייד ומתקפל שמרכיבים על מזרון הנפטר), ומצינו שהחמירו בזה רבים מפני שהמיטה מקבלת טומאה והיא מעמידה את האוהל כמובא בשו"ת מעשה חושב (ז, יט) ובשו"ת שבט הלוי (י, ריז). ואעיר כי בספר ממלכת כהנים (עמוד צד הערה רט) העידו שהגר"מ אליהו התיר זאת. וע"ע בזה בשו"ת אבן ישראל (ז, מז) ושו"ת מנחת יצחק (ו, קלח).♦
גדרי כהנים
מוכרח אני להעיר בקיצור כי הראב"ד בהלכות נזירות (פרק ה, טו) העלה שהכהנים בזמן הזה טמאי מת, ואין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה. ועיין במשנה למלך (הלכות אבלות ג, ג) שדחה דבריו[11]. וע"ע בזה בדגול מרבבה (יורה-דעה שעב). ועיין בשו"ת המהרשד"ם (אבן-העזר רלה) דלשיטתו הכהנים הם רק כוהני חזקה.עוד בעניין חזקת כהנים עיין בשו"ת שבות יעקב (א, צג), בשו"ת דבר יהושע להגרי"מ אהרנברג (ג, יט) ובשו"ת חתם סופר (יורה-דעה שלח-שלט). ולא ניתן להתעלם כי הראב"ד עצמו בספרו תמים דעים (סי' רלו) חזר בו ופסק כהרמב"ם שבזמן הזה יש לכהנים טומאת כהנים.
טעם הזכרת שיטה זו, כי בשו"ת ציץ אליעזר (טז, לג) והגרשז"א (נשמת-אברהם יורה-דעה שע, ב) צירפו זאת כסניף, וזו לשונו: "אפשר לצרף זה שהכהנים בזמננו אינם מיוחסים וגם דעת הראב"ד בזמן הזה שבלאו הכי הם טמאי מתים, האיסור להטמא הוא רק מדרבנן, ובצירוף דעת הש"ך שבחדר אחר האיסור רק מדרבנן" (אולם עיין בערוך השלחן יורה-דעה שה, נה אשר לא הסכים לקבל צירוף זה כסניף להיתר)יא.
♦[12]
שילוט
אמנם בשערי צדק יש גם שלט של אזהרת כהנים (וגם מענה קולי), אך צריכים לידע דאף שהוא מנהג יפה, אין זה פותר את בעיית איברים ונפלים[13]. וכן, את עצם שהות הכהן, אלא זה מתיר רק את כניסתו, וכפי שכבר העיר בספר טהרת פתחים לגרל"י הלפרין. וע"ע בשו"ת אבן ישראל (ז, מז). ויודע אני כי יש מאמר ע"כ בקובץ תחומין יט, אך כעת אין הספר תחת ידי לעיין בו[14].♦
חזקה כשיש בירור בלי טורח
אולם לגבי הישארות הכהן אחר שנכנס, כתב הפתחי תשובה (יורה-דעה שעב, סק"ד): "עיין בספר משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה בצפנת פענח שם אות טז שכתב דממרוצת לשון הרמ"א ומבעל תה"ד בתשובה וממהרי"ל מבואר דאף שנכנס תחלה בהיתר שהיה חי בעת ההיא ומת אח"כ ואף שמת פתאום דלא עשה שום איסור בהליכתו לבית ולכאורה יש לדון בזה כיון דתחלת כניסתו בהיתר לא יהא השהיה ששוהה אח"כ כמעשה ובשב וא"ת אמרינן דגדול כבוד הבריות. ודוקא אם הכניסה היה באיסור אף שהיה שוגג חשיב השהיה כמעשה אבל אם היה בהיתר לגמרי לא חשוב השהיה כמעשה". וע"ע שם ביד אברהם.ואציין כי בשו"ת כתב סופר (יורה-דעה כז) וכן הובאו דבריו בשו"ת משנת יוסף (יא, קפד אות ג) דן בכניסת אשת כהן ללדת בבית חולים, והעלה שם בדליכא טורח צריך לברר. וזהו רק אם ע"י הבירור תהא תשובה וודאית ולא ישאר ספק. ולפי"ז צ"ע טובא בשאלתנו, דבנקל יכול לברר דבר וודאי.
יתירה מכך, מצינו דהיכא דאין טורח לברר, דיש לעשות זאת, וכבר כתב הר"ן על הרי"ף (ריש פסחים): "גרסינן בגמ' (ד, ב) בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק, למאי נפקא מיניה דליתיה להאי דנשייליה כלומר דאי איתיה למשכיר קמן לא נפקא לן מיניה מידי דאפילו נימא דחזקתו בדוק כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה דלא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דחולין דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזיל ליה לעלמא וליתא קמן דנשייליה אבל איתיה קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה"[15].
וכבר מצינו דהרשב"א (עמ"ס חולין נג, ב ד"ה 'כי פליגי') החמיר יותר מזה וכתב: "ושמא י"ל דלא שרי ספק ספיקא[16] אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר, אם אסור הוא אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמודג על בוריו של דבר בודקין". וכ"ש הכא בספק מת ספק חי (ספק טומאה), דניתן לברר במענה קולי נימא דיצטרך לברר.
אלא דנראה דבפרק זמן קצר[17], אין לחוש, שהרי כתב המשנה ברורה (ח, סקכ"ב): "האחרונים כתבו דצריך לבדוק כולם אחד דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו וגם דחזקה גרועה היא דעשויין החוטין ליפסק ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן ואז [18]אף[19] שהסירן והסיח דעתו מהם אף דצריך ברכה כשחוזר ולובש אפ"ה אין צריך לחזור ולבדוק דבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסמכינן אחזקה". כלומר פרק זמן קצר, אינו מבטל את החזקה. וע"ע בהרחבה מתי סמכינן על חזקה (וא"צ לברר) בספר בינת אדם (שער רוב וחזקה סי' ט-י, יב).
ואף שהפרי מגדים (תלז) כתב: "וכן כתבתי בספר גינת ורדים (כלל סב) ופרי מגדים (פתיחה כוללת ח"א אות ד) ושושנת העמקים (כלל יב ד"ה 'ועתה' וד"ה 'ודע') דכל דבקל, מבררינן ברובא גם כן, ע"י שאלה, ואף בדרבנן". יתכן, דזהו רק היכא שעבר פרק זמן מסויים. דהרי גם בטלית קל לבדוק, ולא הצריכו. אולם עדיין יל"ע בדין זה שכן כתב עוד הפמ"ג שם: "ואם יש מכשול אין צריך לשאול[20]", ויל"ע.
ע"פ הסניפים להקל, כתב לי הרה"ג יצחק וייס (מח"ס שו"ת זיקי אור): "לפי כל הנ"ל נראה לי שאם גם המיקל לסמוך על החזקה או הרוב שאין כרגע מת בבי"ח, אין מזניחין אותו, המחמיר ומטלפן לשאול תע"ב אך גבול יש בדבר!!! לא ליכנס לנערווין! די לומר לכהנים, לטלפן פעם בשעה ולא יותר, על דרך כל מידות חכמים כך הם".
והוסיף לי הרה"ג יהושע בן מאיר:
שאלת החובה לברר כשיש חזקה או רוב נדונה רבות בראשונים ובאחרונים. ידועה שיטת הב"י (או"ח תלז) שכאשר יש חזקת היתר אין צריך לברר אם אירע בו דבר האוסרו. וכן פסק בשו"ע (או"ח ח, ט) והט"ז (לשו"ע שם סק"ח), וכן משמע בביאור הגר"א (לשו"ע שם), בשו"ע הרב (או"ח שם סקי"ג) ובערוה"ש (או"ח שם סקי"ד). וראה בנשמת אדם (שער רוב וחזקה סימנים ט-י) שכתב שכאשר יש "חזקה ע"י מעשה, כגון שבדק הסכין והוא יפה, ועשה הציצית בהכשר, וכיוצא בו, דכיון שעשה בו המעשה הרי הוא בחזקתו שלא נפסד ונתקלקל".
אמנם ראה שם בסימן יב שכתב שלדעת החיי אדם היכא שיש חשש סביר שנתקלקל המעשה, במקום שאפשר לברר צריך לברר. וא"כ בשאלת כת"ר יש חשש סביר שהשתנה החזקה. וכן משמע מהמג"א (ח, סקי"א)[21]. וע"ש במחצית השקל שלדעת המג"א בחזקה אפילו אין חזקת איסור כשאפשר לברר צריך לברר. וכ"נ דעת החת"ס בהגהותיו שם לשו"ע, אך ראה בדגול מרבבה שם, שמכך שלא תירץ כן נראה שלא ס"ל כחילוק זה. אמנם החיי אדם הסביר את דעת הב"ח רק לגבי חזקה התלויה במעשה (כמו בדיקת הציצית), אבל חזקה דממילא ובטבע העולם, וכן ברוב, אין צריך לבדוק. והרי כאן החשש שמא מת הוא נגד החזקה ש'שמא מת' לא אמרינן. וזה כמובן חזקה שבטבע ורוב. ועל כן נראה שאין צורך לברר.
הנפק"מ בין יכול לברר בטורח מועט או בלא טורח עיקרו בפרי חדש (שם, סק"ב), וכעי"ז בפמ"ג (א"א נה). כאמור יש להאריך, אך למעשה כמדומה שאם ראה כשנכנס שאין איסור לכוהנים, אין עליו חובה לחזור ולבדוק שוב.
וכתב לי הרה"ג שמואל פנחסי (מח"ס שו"ת מנחת שמואל), בעניין זה של דבר הניתן לברר בנקל, וזו לשונו:
בהשקפה ראשונה היה נראה לומר, דאין צריך לברר הואיל ואישתרי הכהן ליכנס לתוך בנין בית חולים, אין צורך לברר משום דמוקמינן להו בחזקת חיים, וכמו שכתב הרב חכמת חיים (כלל קעא סי' יא) ביחס לאדם שנפטר באותו שבוע או החודש, ולא ידוע באיזה יום, יש לקבוע את יום הפטירה בסוף החדש. כמו כן הובא בטור ושו"ע (יו"ד שצז, ב) ומקורו ברוך במרדכי והגהות מיימוני ששניים אומרים מת ושניים אומרים לא מת מספק אין מתאבלים, וכתב הש"ך טעמא דדינא משום שמחזיקים מספק בחזקת חי, והט"ז (שם סק"ב) והב"ח למרות שחולקים על מרן כתב הט"ז לחלק בין היכא דמת והשאלה מתי מת דמחמירים, אבל כל שלא ידענו עדיין שמת מוקמינן אחזקה, דומיא דמה דתנן בגיטין (דף כה.) המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים.
אולם אחרי שובי נחמתי שאי מהא לא אירייא וכמו שכתבו התוס' (בגיטין שם ד"ה 'והניחו'), שהקשו מאי שנא מההיא סבתא דאישתבאי איהי וחדא ברתא (בב"מ לט, ב), דאמרינן דילמא שכיבא סבתא דילמא שכיבא ברתא? ותירצו התוס' "ועוד דבשבויות חיישינן טפי למיתה". לפי"ז גם בבית חולים שיש הרבה מחלקות וחדרי ניתוחים וטיפול נמרץ, ויש גוססים ובכל זמן נתון מגיעים נפגעים ושכיב מרע ל"ע, ודאי חיישינן ואיתרע חזקה.
זאת ועוד כל ספק שניתן לברר בנקל לא הוי ספק וחייבים לברר. גם אי נימא דבית חולים הוי ספק טומאה ברה"ר, וספיקו טהור, וכן נכון שכהני זמנינו כולם טמאי מתים הם והאיסור לטמאות הוא דרבנן, וכדאיתא ברא"ש בשם ר"ת (הל' טומאת כהנים סימן ו) וכן דעת היראים, עיין בשו"ת מנחת שלמה (ב, צו אות כא). וכן יש להוסיף שטומאה שאינה ממש באותו אהל אלא מחדרים הסמוכים, כותב הרב חלקת יעקב (א, כז) בהסתמך על הש"ך (שעב, סק"ב) שהטומאה דרבנן, אם כן הוי ספיקא דרבנן. אכתי לא גרע מכל ספיקא דרבנן דספיקו מותר, ובכל זאת כל היכא דניתן לברר חייבים לברר. הגם שנחלקו בזה גדולי האחרונים, שכן פסק הרמ"א (יו"ד קי, ט) ספק ספיקא בכל מקום, אפי' באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפי' היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו, ספק מחיים או לאחר שחיטה, ואת"ל מחיים שמא לא נקבה הריאה יש להתיר מכח ס"ס אע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש עכ"ל. ולפי"ז לכאורה גם בספיקא דרבנן כן שאין צריך לברר, אולם מאידך כתב הש"ך (יו"ד קי, סקל"ה) בשם הרשב"א דגם במקום דאיכא ס"ס צריך בדיקה היכא דאיכא לברורי, והארכנו בשיטות אחרונים בזה בספה"ק מנחת שמואל (א יו"ד יז), מכל מקום במקום שניתן לברר ולבדוק בנקל נראה דלכו"ע יש לבדוק, כי אחרת אין זה ספק אלא דעת שוטים.
דא עקא שאם צריך לברר מהו הזמן שיש להמתין בין טלפון לטלפון? למרות שאין לי בזה הגדרה מדויקת חשבתי בעניותי שצריך לחשוש מידי פעם סמוך לידיעה וידוע שכל סמוך הוא כחצי שעה בדומה למה שאמרו במשנה בשבת (ט, ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה. וביארו האחרונים דהיינו חצי שעה כמו שכתב רשב"ם (פסחים קז, ב) וכן מובא במשנ"ב (רלב סק"ז). וכן קיי"ל שמותר לברור אוכל מתוך פסולת כדי לאוכלו מיד, וכן מותר לחתוך ירק דק דק לסלט סמוך לאותה סעודה וכתבו האחרונים דהיינו חצי שעה וכמו שכתב מרן הגאון הרב עובדיה יוסף בחזון עובדיה (שבת ח"ד עמ' קפ ועמ' קפג). שכן כתב בעל שבט הלוי בקובץ מבית לוי ח"ו (דיני בורר אות ב) ושכן הובא בספר נחלת אליהו (ח"א אות מה) ששאל ע"ז מהגאון חזון איש בסעודה שהרבה אנשים מסובים בה, והשיב לו, שאין להתיר אלא לערך חצי שעה קודם האכילה. וכ"כ עוד אחרונים ע"ש.
ונראה בעניותי שגם בנידון דידן יש לטלפן כל פחות מחצי שעה. כי הדבר ניתן בנקל לברר.
♦
פתרון טכנולוגי
ואנכי חשבתי שבטכנולוגיה שקיימת היום, רצוי מאוד שיפתחו אפשרות שהקו הקולי יתן מענה רק למי שמתקשר מחוץ לבית החולים, אך מי שנמצא בתוכו, לא יכול יהיה להתקשר לקו קולי זה. אך חזיתי שבתחומין לט (עמוד 99) הציע לפתח אפליקציה שכאשר יש נפטר בבית חולים ופרטיו מוזנים למחשב, יהיה איתות למכשיר הסלולרי של הכהנים בלבד ויצאו למקום המותר או לחילופין יסגרו דלת. ולאחר שהנפטר יועבר לחדר מתים, תתקבל הודעה, ואז תתאפשר פתיחת הדלת או כניסה חזרה למחלקה[22].♦
תשובת הרה"ג יצחק זילברשטיין
בשו"ת תשורת ש"י (סימן תקנט) נשאל האם מותר לכהן להכנס לבית חולים לבקר את החולה, כי כמעט אין יום שלא ימצא שם על כל פנים מת אחד.והשיב דיש להקל, משום שלכל החולים יש חזקת חיים[23], ואם כן אין לחוש שמא אחד מת, וכמבואר במסכת גיטין (כח, א) המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים, ואף שהרגילות שבכל יום יש אחד שמת בבית החולים והוחזק יותר משלשה ימים שבכל יום יש מת, ואולי בטל חזקת חיים, בכל זאת כתב שחזקת חיים לא בטל, כי מבואר בפוסקים שאין חזקה רק אם יש סיבה לחזקה, אבל בעניננו אין בית החולים גורם למיתה, אלא כל מי שמת שם הוא בא מהחוץ, וחוליו גורם לו לבדו, ואין זה חזקה שבכל יום יהיה מת, וגם שאין מחזיקים מאדם לאדם, אם אין לנו סיבה במה לתלות את החזקה, כגון באשה קטלנית שמעינה גורם, או מזלה גורם, או במגיפה שהאויר גורם, אבל במקום שאין שום סיבה לתלות, אין בזה חזקה.
אך כל זה אם אי אפשר לברר, אבל אם אפשר לברר, אין לסמוך על חזקת חיים, דהא כתב בחידושי הרמב"ן (שם) שלכן נותן לה, משום דאי אפשר לתקן ולחוש, עיי"ש, ואם כן כאן שאפשר בקלות לעמוד על הבירור, אין לסמוך על החזקה מלכתחילה.
ואפילו אם האיסור הוא רק דרבנן אם אפשר לברר אין לסמוך על חזקה, וכמבואר במסכת פסחים (ד, א) שהמשכיר בית לחבירו בי"ד ניסן, אפילו שחזקתו בדוק, אם המשכיר בעיר, צריך לשאלו אם בדקו, וכתב הפר"ח (תלז) אף דאין צריך לבדוק בהמות מטריפות וסומכים שרובם כשרה, שאני התם שיש טרחא מרובה בבדיקתם, אבל מקום שאין בזה טירחא מרובה, יש לברר גם באיסור דרבנן.
וכל זה בנוגע להכנס לבית חולים, אבל אם כבר נמצא בתוך בית חולים, יתכן שאין צריך לברר, כי בית חולים מוגדר לגבי טומאה כרשות הרבים, ורשות הרבים ספיקו טהור[24]. אלא שלגבי כניסה לבית חולים כתב במרחשת (א, ב בהג"ה) שכהן שנטמא למת עובר בשני לאוין. א. לנפש לא יטמא בעמיו. ב. על כל נפשות מת לא יבא[25]. ולפי זה אם עבר ונכנס ברשות הרבים למקום שהוא ספק טמא, אף שלא עבר על הלאו של לא יטמא, כיון שנשאר טהור ואם כן לא טימא עצמו כלל, ומצד הלאו של "לא יטמא" מותר אף לכתחילה להכנס למקום שהוא ספק טומאה ברשות הרבים, אבל משום הלאו של "לא יבא" עובר גם בספק טומאה ברשות הרבים, כיון שיש ספק במציאות הרי אפשר שיש כאן מת, הרי זה ככל ספק איסור דאורייתא שהוא לחומרא.
ולאור דבריו כתב בשו"ת מנחת שלמה (תנינא ק) שאסור לכהן להכנס לבית חולים לבקר חולים כשיש ספק, אף שבית חולים מוגדר כרשות הרבים, שהרי זה ספק לאו של "לא יבא".
ולכאורה בעיננו כאשר כבר נמצא בבית חולים לאחר בירור שאין מת, שאין לו את הלאו של "לא יבא", לכאורה מותר לו לשהות בבית החולים ואין צריך לברר.
אלא שבמנחת שלמה הוסיף שלכן צריך לברר כי אם יש מת בבית החולים הרי הטומאה ידועה וברורה להרבה אנשים, ומנין שמותר לכתחילה להכניס עצמו לספק טומאה ברשות הרבים, גם כשאפשר לברר [כלומר יתכן שספק טומאה ברשות הרבים, הוא כשהספק הוא אצל כולם, אבל אם הדבר ידוע אצל הרבה אנשים, ורק אצלו זה ספק מחוסר בירור, אינו נחשב לספק טומאה ברשות הרבים].
ולמעשה נראה שיש לעשות מדגם של כמה ימים לפחות שלוש ימים, ועדיף שבוע, כל כמה זמן יש נפטר, ואם נתברר על דרך משל שלפחות יש הפרש של שתים עשרה שעות בין שני מתים, בתוך שתים עשרה שעות אלו אין לחוש.
והוי כעין חזקת ווסת של תרומת הדשן הובא בשו"ע (יו"ד קפו, ג) שאשה שאין לה ווסת קבוע, אבל יש לה קביעות שאינה רואה קודם עשרים ושמונה ימים, עד עשרים ושמונה ימים יש לה ווסת קבוע שאינה רואה, וגם בעניננו, כיון שמדובר על איסור דרבנן, יש לסמוך על דבר זה, שחזקה שיש בין מת למת לפחות שתים עשרה שעות[26].
ומהטוב ביותר לשכלל את המערכת, ושיהיה באפשרות כהן להרשם למספר זה כשנכנס לבית החולים, ולקבל צינתוק למספר הטלפון כשיש נפטר.
[ע"כ תשובת הגר"י זילברשטיין שליט"א]
♦ ♦ ♦